מבצר מונפורט

צילום: אושרי חזאזי

המסלול שלנו מתחיל בתצפית יפיפייה אל מבצר המונפורט. לאחר שנחנה את הרכב נתקדם בשביל הסלול על פי השילוט והסימון האדום אל עבר התצפית.

בתחנה הראשונה, אנו פוגשים את מבצר המונפור, שיהיה טביעת רגלו הראשונה והמרשימה ביותר של האדם בנחל כזיב.

המבצר שלפנינו נבנה במהלך ימי הביניים, וכדרכם של מבנים רבים בא"י, גם הוא עבר תהליכים חוזרים ונשנים של בנייה והרס כתוצאה מחילופי השלטון השונים.

השרידים הקדומים ביותר שנתגלו במבצר הם התקופה הרומית – חרסים ומטבעות שונים, וכן אבנים שככל הנראה סותתו ונחצבו בימי בית שני. אולם שיא תפארתו של המבצר היה בימי שלטונם הראשון של הצלבנים בתחילת המאה ה-11, אז שימש כחווה חקלאית. במרוצת השנים הפכה החווה למקום מרכזי ובזכות תרומות רבות פוארה ובוצרה. עם כיבושו של צאלח א-דין המוסלמי, נפגע מעט המבצר, אך בשל ריחוקו מהגבול לא ייחסו לו המוסלמים חשיבות מרובה.

עם כינון ממלכת הצלבנים השנייה, שעכו הייתה בירתה, זכה המבצר לעדנה בשל קרבתו לעיר. המסדר הטבטוני, שגורש מעכו עקב סכסוכים עם מסדרים אחרים, השתלט על המבצר, שיפץ אותו והטמין בו את הארכיון הגדול שהיה ברשותו ואוצרות רבים. בשנת 1266 בייברס הממלוכי החל בכיבוש הארץ. הוא נכשל בניסיונו הראשון לכבוש את המבצר. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שכבש את מרבית הארץ ומבצרי הגליל, הוא צר על המבצר והכניע את הטבטונים. בייברס אפשר לאבירי המבצר לסגת לעכו עם אוצרותיהם וארכיונם. הוא הרס את המבצר בכדי למנוע חזרה אפשרית של הצלבנים אליו. הארכיון הטבטוני הגיע לבסוף לאוסטריה, וכיום הוא משמש כעדות מופלאה וחשובה ביותר על אודות הצלבנים.

עם ראשית הציונות וביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל החלו אנשים משני צִדי המתרס – הערבי והיהודי כאחד להשוות בין הציונות לצלבנות. הצלבנים הגיעו ארצה ממניע דתי – שחרור הארץ מידי הכופרים המוסלמים, ובדומה להם שבו היהודים גם הם אל ארצם מתוך מטרה רוחנית ולא מתוך מניע רציונלי גרידא. דמיון נוסף שניתן לראות בין שתי התנועות היא ניסיונן לכונן מדינה מערבית בלב אזור מזרחי. הצלבנים עסקו רבות בשאלה כיצד ניתן להקים ממלכה נוצרית עצמאית, חזקה מספיק שתוכל להתקיים בלב אזור מוסלמי עוין.  כפי שכבר צוין, הצלבנים הפכו להיות אפיזודה קטנה בהיסטוריה הארוכה של א"י. בעצם השוואת הציונות לצלבנים טענו ערביי הארץ שסופה של הציונות לגווע בקרוב ולחלוף מן העולם, כפי שנעלמו הצלבנים.

גבריאל תירוש, המורה הצעיר מספרו של יצחק שלו 'פרשת גבריאל תירוש' לוקח את תלמידיו לסיור לימודי במבצר המונפורט בשנות השלושים של המאה העשרים. כאשר דן, אחד מהתלמידים, שואל את מר תירוש האם כדאי להשוות את יחסי הערבים והצלבנים ליחסים הקיימים היום בין הערבים לבין הישוב העברי, עונה לו תירוש : "אם כדאי להשוות, שואל אתה ?… והרי חייבים אנו להשוות ! הכרח הוא ללמוד לקח אם רוצים אנו לא לחזור על אותן הטעויות ולהישמד באותה צורה." (עמוד 26)

עוד בטרם נכתבה דמותו של מר תירוש, כתב ההיסטוריון שמואל אושיסקין בהקדמה לספרו 'מערב במזרח: תולדות הצלבנים בארץ ישראל' : "מסעי הצלב נכשלו ושריד ופליט לא נשאר ממלכות הצלבנים, אולם עובדה זו מגדילה יותר את הצורך לעיין בתולדותיהם למען בחון מסות הכישלון וגורמיו למען דעת איך להימנע מאותן שגיאות שהביאו לתוצאות כה רבות ומכריעות"

בקטעים האלו, ניתן לראות שגם הציונים השתמשו בהשוואה בין התנועות, אך ההשוואה נעשתה כדי להפיק לקח מהסיפור הצלבני.

על אף הדמיון הרב חשוב לזכור שהצלבנים יצאו לשחרר את הקבר הקדוש מידי 'הכופרים', ומצאו את עצמם מתיישבים, מתערים בסביבה באורח חלקי ומקימים ממלכה. הציונות נולדה במטרה לבנות ולהקים מולדת חדשה-ישנה, ועסקה פחות בהשגת שליטה על מקומות קדושים. הצלבנים מעולם לא השיגו עליונות צבאית-אסטרטגית משמעותית על המוסלמים, לעומת מדינת ישראל של שנות האלפיים שהיא מעצמה צבאית (ויש להניח שגם גרעינית) בעלת עליונות צבאית על האויבים שמסביבה.

בראשית המאה ה-19, ההשוואה בין הציונות לצלבנות ופרשנותה הסעירה לבבות רבים; כיום לאחר יותר מ-60 שנות עצמאות ובטחון צבאי, ההשוואה נדמית לנו כמעט ולא רלוונטית. אבל אולי דווקא עכשיו, מתוך בטחוננו הגדול בחוזקנו, עלינו לשאול האם עמדנו במבחן? מה הם המעשים שמבטיחים את קיומנו בשישים השנים הבאות? וכיצד ישמשו אתרינו הלאומיים כאתרי מורשת אקטואליים ופעילים ולא כמצודה חרבה ועזובה?

טחנת הקמח

צילום: ידידיה יוסף

נרד בשביל האדום אל ערוץ הנחל.  הירידה מעט תלולה, ועל כן חשוב להיזהר.
עם סיום הירידה נמשיך בדרך עפר ירוקה ונתקדם מזרחה בתוך ערוץ הנחל. הדרך חוצה את הנחל מספר פעמים, עד לפגישתה עם טחנת קמח, שהיא התחנה השנייה שלנו.
בתחנה הזאת נוכל לראות כיצד השתמש האדם בחוכמה במשאבי הטבע בכדי להגביר את תפוקת היצורת החקלאית שלו.
בשל האקלים הים תיכוני בארצנו, לא ניתן לשמר קמח לאורך זמן מבלי שיתעפש, ולכן יש צורך בטחנות קמח הפועלות לאורך כל השנה. בניגוד לכך, באירופה, שבה יכולת השימור גבוהה, הסתפקו בטחנות הפועלות בחורף בלבד בעזרת כוח הרוח. מרבית טחנות הקמח בארץ נבנו בתקופה העות'מאנית והופעלו בעזרת כוח זרימת המים בנחלי האיתן. נחל כזיב משופע בטחנות רבות, כך גם נחל עמוד שאף מכונה 'ואדי טווחין' על שם הטחנות הרבות הפזורות בו.
טחנות הקמח משתמשות בכוח המים בכדי לסובב את גלגל הכפות. גלגל זה מחובר לאבן הרכב (האבן העליונה באבני הריחיים) בעזרת עמוד. אבן הרכב מסתובבת על אבן השכב, וטוחנת את החיטה לקמח.
יש שני סוגים של מבני טחנות – מִגלש וארובה. המִגלש היא הגלגול הראשוני של הטחנות, והארובה היא שכלולה.
בתחנת מִגלש, הובלו המים בתעלות אל מבנה טחנת הקמח. בתוך המבנה עברו המים במגלש אבן, שחלקו העליון רחב וחלק התחתון צר כדי להגביר את עוצמת הזרם, וסובבו את גלגל הכפות.
בטחנת ארובה, הרווחת יותר בארץ,  הועלו המים בסמוך לטחנה בעזרת סיפון או גיחון (חוק כלים שלובים)  אל ארובה. הארובה הייתה מעין מגדל חלול במבנה הטחנה, עם נקב בתחתיתו. המים פרצו מן הנקב אל עבר גלגל הכפות בעזרת כוח הכבידה. ככל שפתח הארובה היה צר יותר, כך גברה עוצמת הזרם.
הטחנות האלו היו בנויות בשתי קומות  – בקומה העליונה מוקמו אבני הריחיים, ובקומת הקרקע פרצו המים והמשיכו לזרום בחזרה אל הנחל.

טחנות הקמח שימשו את החקלאים השונים לצריכה פרטית. כל חקלאי הביא את גידוליו ותמורת מס טחינה טחן את החיטה לקמח.
עם המצאת הקיטור החלו טחנות הקמח ההידראוליות להינטש. מעבר זה הינו אחד מיני רבים המסמלים את המהפכה התעשייתית שהביאה לשינוי מרחיק לכת בעולמם של בני האדם.
המהפכה התעשייתית, כשמה כן היא, המעבר מחברה חקלאית (כלכלכה המבוססת על אדם ובהמה העובדים בשדה) אל חברה המושתת על מפעלים ומקצועות חופשיים.
המצאת הקיטור והחשמל אפשרו שימוש באנרגיה חדשה שהחליפה את בני האדם. המהפכה יצרה שינויים חברתיים וכלכליים גדולים.
מייצור פרטי עברה החברה לייצור תעשייתי, כללי ורחב. איכות החיים ותוחלתם עלתה, שפירושה צריכה מוגברת וזולה יותר של מזון, ביגוד ואף מותרות.
המעבר לצריכה מוגברת יצר בתהליך ארוך שנים פגיעה גדולה וממושכת בטבע. מחקלאות הצומחת מתוך האדמה ומתחשבת במצבה, החלו לקיים חקלאות כלכלית גרידא, שתוצרתה בחלקה מגיעה לצלחתנו אך רובה נועדה לפיתוח תעשיית הטקסטיל, הבשר והחלב. בתחנה הבאה נעסוק בפגיעה במשאב המים, בעקבות צריכתנו המוגברת.
לסיכום, ניתן לראות כי עד למהפכה התעשייתית ניצל האדם את הטבע לצרכיו האישיים, כמעט מבלי לפגוע בו כלל. אולם עם המהפכה התעשייתית והתגברות הצריכה ניצול המשאבי הטבע ע"י האדם הלך וגדל עד לפגיעה הרבה שלה אנו עדים היום בכמות הזרימה בנחלים, הידלדלות המגוון הביולוגי וזיהום האוויר.
בתחנות הבאות ננסה להבין את משמעות הפגיעה הזאת, ואת הדרכים האפשריות לתיקונה.

עצי דולב מזרחי

צילום: שלומי שטרית Pikiwiki Israel

נמשיך בהליכה על השביל המסומן ירוק, ונעבור בשדרה מרשימה של עצי דולב, ניתן לנוח בצלם ולשכשך רגלים במים.

הדולב המזרחי הוא עץ גדול במיוחד. הוא גדל על גדות הנחלים ויכול להגיע לגובה של כ-25 מטרים. ישראל משמשת כגבול תפוצתו הדרומית. בשל עליו המשוננים רבים נוטים לבלבלו עם עצי האדר ('מייפל' הלעז) המוכרים מדגלה של קנדה וכמקורו של סירופ המייפל. פריו של הדולב הוא מעין כדור קיפודי עם קוצים. ניתן לפגוש אותו בנחלי הגליל האיתנים. על אף היותו נדיר באזור אין הוא נחשב לפריט נכחד.

שמו של הדולב מוזכר כבר בתלמוד הירושלמי והשתמר אף בשפה הערבית. יש המזהים אותו עם עץ הערמון המקראי. עליו משמשים לריפוי כוויות, וקליפתו ופריו לריפוי עקיצת עקרב והכשת נחש.

הדולב שייך לקבוצת צמחיית הנחלים כמו הפטל הקדוש, הנענע המשובלת, עצי התאנה, הקנה המצוי ועוד רבים אחרים.

כאמור, המהפכה התעשייתית הביאה שינוי גדול ומבורך לעולם, אך בתוכה טמונים כמה מוקשים שיש לתת עליהם את הדעת. מאחר ואנו מטיילים בנחל, נעסוק בצריכת מים בעת המודרנית.

ארץ ישראל נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית, מחצית משטחה מדברי ובשל כך כמות המשקעים הממוצעת בה נמוכה ולא מספיקה לגודל האוכלוסייה. מקור המים הטבעי העיקרי במדינת ישראל הוא הכנרת; מקורות חשובים נוספים הם האקוויפרים השונים, שהם מאגרי מי תהום תת קרקעיים.

עם קום המדינה והכוונה לפתח את הנגב הוחלט להקים את המוביל הארצי. המוביל הארצי הוא צינור מים המחבר ומאחד את מקורות המים בישראל הכנרת והאקוויפרים ומוליך מים אל הנגב והאיזורים הצחיחים יותר. לאחר השלמתו מדינת ישראל רושתה במערכת מים מתקדמת לשעתה. נכון ל2021 צריכת המים הממוצעת לנפש בישראל היא 72 מ"ק בשנה. אדם בישראל צורך כ-200 ליטר בממוצע ביום, דהיינו 130 בקבוקים של 1.5 ליטר ביום!

תארו לכם, שהיינו צריכים בכל יום לרדת לנחל, בירידה החדה שבה ירדתם, ולמלא את מספר הבקבוקים הללו ולעלות איתם בחזרה אל ביתנו.

גם צריכת מזון מעובד משאירה אחריה 'water footprint'  (טביעת רגל מימית). לדוגמה, כדי לייצר קילו אחד של תפוזים נדרשים 500 ליטר מים. לייצור קילו אחד של חלב נדרשים 1000 ליטרים מים. המזון המעובד שצורך את כמות המים הגדולה ביותר הוא הבשר, ובכדי לייצר 1 ק"ג בשר נדרשים לא פחות מ-15,500 ליטרים של מים.

כדי לעמוד במכסת המים הגבוהה מנצל העולם בכלל וישראל בפרט את משאבי המים בצורה מוגברת ולעיתים בלתי מבוקרת. כתוצאה מהשאיבות הרבות נוצרה המלחה של אקוויפר החוף ונחלים רבים יובשו כמעט לחלוטין. גם נחל כזיב השופע נפגע מכך, ונביעתיו נתפסו על ידי 'מקורות'. ובאשר לעצי הדולב – בעבר צמחו עצי הדולב לכל אורך אפיק הנחל, אך כתוצאה משאיבת נביעת עין זיו, אחד ממקורות המים העיקרים של הנחל, יובש החלק המזרחי של השדרה.

הצלת עצי הדולב עמדה במרכז המאבק של הגופים הירוקים להשבת המים לנחל, וכך לאחר מאבק קשה וזיהום הנחל על ידי ביוב יישובי הסביבה, הוחלט ב-2006 על צמצום השאיבה והזרמת 100 מ"ק מים בשעה לנחל בכדי לשמור על צמחייתו הייחודית.

המאבק סימל את שינוי דרך החשיבה בישראל. החלה לפעפע ההבנה שלמדינה יש אחריות על הטבע ומשאביו. על המדינה לדאוג לשמור על הטבע ונופיו וכן להשתמש במשאביו בצורה מושכלת ונכונה. בנוסף לכך הצליחו הגופים הירוקים להחדיר לתודעה שגם לטבע יש זכות טבעית על המים, ועליונות האדם המודרני לא שוללת אותה ממנו.

עין טמיר

צילום: אושרי חזאזי

נמשיך ללכת לאורך אפיק הנחל בסימון הירוק. נחלוף על סימון שחור העולה ימינה אל עבר היישוב מצפה הילה, עד שנגיע לעין טמיר. קל להבחין בעין טמיר מכיוון שבאזור הזה יש בריכות סלעיות רבות. זוהי נקודה מעולה לעצירה ולשכשוך. בנקודה זו, בצידו הדרומי של הנחל יש נִקבה, אמנם הכניסה אליה צרה אבל בהמשך היא מתרחבת. ההליכה בתוך המים בנקבה היא חוויה נהדרת. בסוף הנקבה מגיעים למבוי סתום וחוזרים בחזרה לפתח. לא לשכוח את הפנס.

עין טמיר נובע ישירות מתוך סלע הגיר. הנקבה החצובה בידי אדם נועדה להגביר את קצב שפיעתו. גם הנביעה הזאת עמדה בפני סכנת שאיבה אך ניצלה ברגע האחרון.

נחל כזיב מקבל את מימיו מימי הגשמים, הוא המנקז המערבי של גוש הרי מירון, וכן ממספר נביעות לכל אורכו. השתים החשובות שבהן – עין זיו ועין חרדלית, נשאבות בידי מקורות, ושתיים קטנות יותר נובעות לרווחת הנחל – עין טמיר ועין ברתות.

בחודש מאי-יוני, השושן הצחור הנדיר פורח במצוקים סביב הנביעה. ניתן להגיע אליו דרך השביל השחור העולה למצפה הילה, לאחר הליכה של כ-1/2 ק"מ בשביל השחור נבחין בפניה ימינה אל שביל כחול. ההליכה בשביל מאריכה את המסלול ב-1.5 ק"מ, הוא מוביל אל עבר תצפית יפה לנחל ובהמשך חובר למסלול השחור. בצדי השביל ניתן לחזות בפריחתו של השושן הצחור.

מכלאת היחמורים

צילום: ידידיה יוסף

לאחר הרחצה בעין טמיר, נתחיל לעלות בסימון הכחול אל עבר סיום המסלול שלנו. במהלך העליה בשביל ניתן יהיה להבחין בגדר, גדר זאת הינה חלק ממכלאת אקלום של יחמורים. העלייה תלולה וחשופה לשמש.

היחמור זכה לשמו בזכות צבעו האדום (חמרא בארמית 'אדום'). הוא מוזכר כבר בתנ"ך בתור חיה כשרה, ואף הועלה על שולחנו של שלמה המלך: "עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים"  (מלכים א' ה:ג)

היחמור הפרסי היה נפוץ בכרמל ובגליל אך נכחד בשלהי המאה ה-19. אברהם יפה, ראש רשות הטבע והגנים, החליט בשנות ה-70 להשיב את היחמורים לארץ. באותה העת חי העדר הגדול ביותר של יחמורים באיראן. סָגָת הבאת היחמורים לישראל דמתה למבצע צבאי.

בשנת 1975 הגיע לישראל אחיו של השאה האירני, הנסיך עבדול, בכדי לצוד יעל בעל קרניים מרהיבות לאוסף הפרטי שלו. הוא קיבל אישור חד פעמי לציד בתמורה לקבל ת שני זוגות יחמורים (2 זכרים ו-2 נקבות). הנסיך עבדול שב לאיראן עם הקרניים הנכספות, אך מימוש הבטחתו להעברת היחמורים התעכבה. בשנת 1978, בעת המהפכה, נשלח מסר לישראל "בואו עכשיו או שלעולם לא נוכל להוציא את היחמורים". לביצוע העברה נשלח איש רשות שמורות הטבע והגנים בעל דרכון זר. הוא נחת באיראן וקיבל את היחמורים, אך לרוע המזל הוא חשף את מוצאו הישראלי והיחמורים הושבו לגן החיות האירני. בתעוזה יוצאת דופן גנב השליח הישראלי 4 יחמורים בחשאי, העמיס אותם על רכבו ונסע.  בשל הקרבות בעיר הופקדו היחמורים, שבינתיים התגלו כארבע נקבות, בגן החיות בטהרן עד לטיסה לאמסטרדם. לילה לפני ההמראה פרץ המון אל גן החיות, והרג אריה וטיגריס – סמלי השאה. ליחמורות שלום. למחרת בבוקר הועמסו היחמורות על המטוס, שעצר לחניית ביניים בישראל והמשיך ליעדו – אמסטרדם.

היחמורות הועברו למשמרת בגן החיות בתל אביב. כדי להתחיל לטפח עדר רכשו אנשי הרשות שני יחמורים זכרים מגרמניה, אך גם הפעם דבר מה השתבש ובמהלך הטיסה הרג יחמור אחד את חברו. לצורך הקמת עדר היחמורים בישראל עמדו 5 פריטים, מתוכם זכר אחד, 4 נקבות – אחת בהריון.

חמשת הפריטים הועברו לחי בר בכרמל, אזור אקלים המתאים לאורחות חייהם. הם טופלו במסירות מופלאה שהביאה לגידול רב במספר הפריטים, עד שבשנת 1996 החלו לשחררם אל הטבע.

בשנת 2002 הוקמה בנחל כזיב הוקמה מכלאת אקלום, ממנה יוצאים היחמורים אל חיי הטבע. לפני שחרורם מוצמד אליהם משדר אלקטרוני שמאפשר לעקוב אחר תנועותיהם.

כיום ישראל היא המדינה עם מספר הפריטים הגדול ביותר של יחמורים החיים בטבע – כ-600 פריטים (400 בכזיב ו-200 בנחל שרך הצמוד)

אם יתמזל מזלכם תוכלו להבחין ביחמור או שניים, או אולי למצוא את קרניו של הזכר לאחר נשירתם בתום עונת הייחום.

רגע לפני סיום, מדוע היה צורך בכל המאמץ הזה? האם יש ערך כה גדול להשבת יחמורים אל הטבע ועוד בדרך פתלתלה ויקרה שכזאת?

הטבע ושאר המערכות האקולוגיות בכדור הארץ מספקים לנו שירותים רבי ערך שבלעדיהם איננו יכולים להתקיים. המזון, המים וטיהור האוויר הם השירותים הבסיסיים ביותר הניתנים לנו.

בכדי להמשיך ולהנות ממשאבי כדור הארץ, אנו מחוייבים לשמור על המגוון הביולוגי שבו. מגוון ביולוגי פירושו שפע המינים שבשלל המערכות האקולוגיות ויחסי הגומלין המורכבים בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה.

כולמר מגוון ביולוגי הינו אוסף רחב ככל הניתן של פריטים (לדוגמא: מס' מיני ציפורי שיר) אך גם של  צורות נוף ובתי גידול.

המגוון הביולוגי מבטיח לנו רשת הגנה רחבה של גנים המאפשרת קיום ארוך טווח לעולם עם יכולת הישרדות גבוהה. ככל שמספר הפריטים יהיה רב ויפוזר בבתי גידול שונים ונרחבים, הסיכוי להשרדות הפריטים במקרה של מגפה, שריפה או אסון אקולוגי גבוה יותר.

אך מדוע בכלל חשוב לשמר מגוון מינים רחב? ניתן להשוות את המארג האקולוגי לרשת עכביש סבוכה, יש תלות הדדית בין המינים, ולכן בשעה שמין אחד נכחד, המערכת כולה מושפעת מהיעלמותו בצורה מידית.

לאורך היום בדקנו את עקבותיו של האדם בנחל כזיב, החל מהתקופה הרומית לפני 2000 שנה ועד היום. בעבר חיי האדם מוזגו עם הטבע, שימושיו היו מקומיים וקטנים. עם המהפכה התעשייתית החל האדם להשתמש בטבע בצורה מסיבית ולעיתים הרסנית. כיום האתגר הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא הלמידה כיצד להשתמש במשאבי הטבע הרבים, אך עדיין לשמור על הטבע והסביבה מחורבן מוחלט.