הקדמה קצרה בדרך או עם הירידה מהאוטו בחניה, לפני הכניסה אל רחובות תל אביב,

מעגל השנה העברי התעשר בכמה חגים חדשים בשנים האחרונות, יום העצמאות הוא אחד החגים החדשים ומעבר לטקס הרשמי בערב והמנגל ביום עוד אין לו מנהגים מקובלים. אילו תכנים ומשמעויות ברצוננו להעניק ליום מיוחד זה? תשובה עוד אין לנו אבל מקומות שמעלים שאלות ורעיונות יש בהחלט. ביום העצמאות הזה נצא אל העיר תל אביב, העיר העברית הראשונה, אל אתרים שהוקמו עוד לפני היות עצמאות למדינת ישראל ואל ההיכל שבו הוכרזה עצמאותה. הסיפורים ההיסטוריים יאפשרו לנו הצצה אל תקופה מרתקת ויעלו לנו שאלות לגבי עבריות ועצמאות בימינו שלנו.

קיר אריחים במרכז סוזן דלל

צילום: חיים מאירסון

מרח' עין יעקב נלך דרומה עד שנפגש ברח' מגדל הפונה מזרחה, נלך בו, נעבור דרך מרכז סוזן דלל – מרכז מרהיב לאמנויות, נעבור אותו ונמשיך, נפנה שמאלה ברח' אמזלג ובפניה הבאה ימינה והנה אנו בגשר שלוש

בסוף המאה ה-19 היתה ארץ ישראל חבל קטן ונחשל באימפריה העות'מנית, חיו בה כ-50,000 יהודים, רובם המוחלט התגוררו בארבע ערי הקודש והתפרנסו מכספי החלוקה. רבי אהרון שלוש הגיע בשנת תקצ"ח, 1838, לארץ ישראל בסירת מפרש מאורן שבאלג'יר. שלוש הגיע לארץ בגיל צעיר כחלק ממשפחה ענפה, ביפו עבד כצורף והתפרסם כבעל מקצוע חרוץ וישר ועד מהרה עשה חיל בעסקיו וקנה אדמות מחוץ ליפו מתוך מחשבה שבבא העת יבנו שכונות מחוץ ליפו שהפכה להיות עיר צפופה יותר ויותר. הימים ימי העליה הראשונה; 35,000 עולים חדשים הגיעו לארץ וחלקם קבעו את מקום מושבם ביפו, עיר הנמל העתיקה והסואנת. ואכן בשנת תרמ"ז, 1887, הקימו האחים אלעזר ושמעון רוקח מירושלים, חברה בשם 'עזרת ישראל' אשר מטרתה לייסד שכונה יהודית מרווחת מחוץ לחומותיה של יפו כפי שנעשה כבר בעירם בהצלחה. שלוש נרתם לרעיון ומציע לחברה לרכוש את אדמתו בתנאים נוחים ובהנחה, ובסופו של דבר הם סיכמו שכל קונה ירכוש את חלקתו בשליש המחיר המקורי. שלוש הקצה סכום נכבד להחזקת ושכלול בית כנסת סמוך לבית שבנה למשפחתו בקצה השכונה. ארבעים ושמונה בתים נבנו בנווה צדק, השכונה יועדה ליהודי יפו האמידים, ולא היתה בה הפרדה עדתית אלא דווקא עירוב מכוון, דבר מיוחד באותם הימים. את שם השכונה מצאו המיסדים בספר ירמיה "עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברכך ה' נוה צדק הר הקדש". בשנת תרס"ד, 1904 מנתה השכונה כ-100 משפחות.

בתי שכונת נווה צדק נבנהו מצפון לדרך יפו שכם (כיום רח' אילת), והשכונות שקמו על אדמתו של שלוש בסמוך לה יצרו עד מהרה רצף בנוי עד יפו, רצף זה לא היה מקרי שכן נוה צדק שימשה בעיקר כפרבר של יפו ולא יצרה מרכז עצמאי חדש. הנסיעות מנוה צדק ליפו הן אלה שהביאו לבנית הגשר לידו אנו עומדים. מתחת לביתו של אהרון שלוש נחפר ואדי במיוחד לכבודה של הרכבת שנסעה מיפו לירושלים, רכבת זו היתה חידוש באותם הימים, היא נחנכה בתרנ"ב, 1892 והגיעה לירושלים בזמן קצר ביותר – 4 שעות בלבד. המילה רכבת חודשה על ידי בן יהודה שחזה בה בירושלים. באחד מימי החורף החליקה מרכבתו של אהרון שלוש והוא עצמו נפצע, כאשר שמע זאת מושל יפו ציווה לבנות שם גשר.

נתקדם מעט מערבה ונעמוד מול בית מספר 32, זהו ביתו של אהרון שלוש (שעובר עכשיו שיפוצים לצורך שימור), מיד אחריו ניתן להבחין בבנין גדול – מפעל לחומרי בניה, שהוקם על ידי בניו של שלוש ותוצריו שימשו לבנית השכונות היהודיות מחוץ ליפו ומאוחר יותר לתל אביב הצעירה. הבתים מעט מוזנחים, מיושנים, אך כאשר מסתכלים עליהם רואים כמה הם גדולים, מרווחים ומרוחקים, תושבי נווה צדק שביקשו רווח מיפו הצפופה המתנכלת לעתים והמלוכלכת השיגו את מטרתם: שכונה רחבת ידיים ומלאה אויר צח שגרים בה יהודים בלבד.

הרימו את עיניכם סביב, מה אתם רואים? בתים ישנים ולידם בתים מחודשים ומסוגננים וקצת רחוק יותר בנינים גבוהים. שכונת נווה צדק היא שכונה שעוברת תהליך שנקרא ג'נטריפיקציה: התחדשות אוכלוסיה. עם השנים הפכה שכונת נווה צדק לשכונת שוליים, קרובה לעיר הערבית יפו ורחוקה ממרכז העיר העברית החדשה תל אביב, אל השכונה זרמה אוכלוסיה חלשה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 תכננה עירית תל אביב להקים מרכז עסקים ראשי חדש לעיר סמוך לחוף – בהשראת מרכז העסקים של מנהטן בניו יורק. העבודות החלו, שכונת מנשיה הערבית הסמוכה לנווה צדק נהרסה לחלוטין, תכנית ההרס פסחה על נוה צדק בזכות אישים וגופים שונים שלרבים מהם היו רגשי חרטה על הריסתה של הגמנסיה שאליה נגיע בהמשך הסיור, אך לא נקדים את המאוחר…

בתשמ"ז, 1987, אושרה תכנית שימור ושיקום לשכונה וניתנו הטבות על מנת לעודד את פיתוחה. בשנים האחרונות עוברת השכונה ג'נטריפיקציה כאשר אנשים צעירים והרבה אמנים רוכשים בה בתים. ניתן לראות בתים רבים בתהליכי חידוש ובנייה, גלריות וחנויות בוטיק. עם התחדשות השכונה היה נסיון לבנות בשטח בנינים רבי קומות וכך לנצל את השטח שהפך שוב לנדלן איכותי. תושבי תל אביב ונוה צדק ניהלו מאבק ובסופו של דבר נשמר בשכונה קו המתאר המקורי אולם בשוליים הוקמו בנינים חדישים וניתן להבחין בהם בקלות.

היכולת להתחדש, היא אחת היכולות המדהימות ביותר, היא ציר שעליו נעים החיים. שכונות חדשות נבנות ואחרי עשרות שנים הן ישנות, ועם ההתישנות עולות השאלות, שאלות של תושבי השכונה והעיר שבמידה רבה גם חורגות מתחום הפיתוח העירוני :  מה חשוב לנו רגשית ונשמור אותו, מה משמעותי להשאיר על מנת לפתח תודעה הסטורית, ומה כבר לא מתאים ואין צורך לדבוק בו סתם? שאלות שצומחות עם הזמן מתוך העיר העברית הראשונה. עם התשובות של עריית תל אביב  נפגשנו. עם התשובות שלנו, המטיילים נמתין ונמשיך בסיור.

בית הסופרים

צילום: חיים מאירסון

מגשר שלוש נפנה שמאלה (מערבה) אל רח' שלוש, נעצור לרגע מול בית אהרון שלוש, נמשיך ונפנה ימינה (צפונה) לרח' רוקח, נחצה את רח' אחוה ונמשיך ברוקח, ברוקח 21 נעצור מול בית הסופרים

לא עברו הרבה שנים וגל חדש של עולים הגיע לעיר הנמל יפו- העליה השניה. הגל הורגש גם פה בנווה צדק, אל הבתים נכנסו עולים חדשים, מורים שהגיעו ללמד בגמנסיה העברית שנפתחה ביפו ואנשי ספרות ורוח. העליה השניה מאופינת כעליה אידיאולוגית מאד של אנשים שברובם היו חילוניים, סוציאליסטים ובעלי השקפה ציונית מעשית. השוני בעולמם הרעיוני של חלוצי העליה הראשונה והשניה הביא למתחים רבים הן במישור הרעיוני והן במישור המעשי. השיח הציבורי נישא ברמה מעל דפי העיתונים השונים שחלקם נוהלו ממש מהבית שאנו עומדים מולו.

הבית מולו אנו עומדים נקרא בית הסופרים, הבית נבנה על ידי משפחת שולמן שהשכירו דירה ממנו לשלושה שותפים: יוסף אהרונוביץ' – עורך ומו"ל 'הפועל הצעיר' עיתון הפועלים הראשון ומקים בנק הפועלים, אשתו דבורה בארון – סופרת מפורסמת בזכות עצמה ויוסף חיים ברנר סופר חשוב שהיה עורך השבועון 'המעורר' – שבועון עברי סוציאליסטי בחו"ל, ולאחר עליתו לארץ כתב בעיתונו של אהרונוביץ ולימד בגמנסיה, ברנר נרצח במאורעות תרפ"א ביפו. על הדלת מופיע שלט ועליו מופיעים שמותיהם של אנשי רוח שפעלו בבית זה. עם השנים הלך הבית והתפורר, בתשנ"ח, 1998 הצליחה המועצה לשימור אתרים לרכוש את הבית באמצעות קק"ל ולשפץ אותו, בבית נערכים ערבי ספרות ובחלק נוסף שלו שוכן מוזיאון נחום גוטמן בו מופיעה תערוכה קבועה של יצירותיו ומיצגים משתנים של אמנים שונים. במוזיאון גם חדר העוסק ביצירתו של גוטמן לילדים, מעבר לזה אין המוזיאון מותאם לילדים.

נחום גוטמן נולד בבסרביה, ועלה בגיל צעיר עם הוריו ארצה. אביו המחנך ש.בן ציון היה דמות ידועה בתל אביב הצעירה. גוטמן גדל בנווה צדק ובאחוזת בית, ולמד בבית הספר לבנות בנווה צדק ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בגיל 16 עלה לירושלים ולמד אצל בוריס שץ ואבל פן בבצלאל, את לימודיו בבצלאל כמו את ילדותו בתל אביב הוא מתאר בלשון ציורית ויפה בספרים רבים שכתב ואייר. גוטמן השתייך לקבוצת אמנים  שהוגדרה כ"אסכולת ארץ ישראל" נושאי הציור שלהם היו ארץ ישראל, נופיה ואנשיה ודגש הושם על הצבעים והאור הבוהק של הארץ. חלק גדול מיצירותיו של גוטמן עוסק בתל אביב, 'העיר הלבנה', העיר מוצגת כעיר פשוטה, מוארת ושמחה שקמה מהחולות הריקים, פסיפס שבו מתאר גוטמן את העיר ניצב בגמנסיה הרצליה בה למד ונגיע אליו בהמשך הסיור. ברבות הימים נבחר גוטמן לעצב את סמלה של תל אביב. הביקור במוזיאון פותח לנו דלת לאומנות שבאה יד ביד עם ראשיתה של תל אביב, ומעלה שאלה על האופי של התרבות התל אביבית הישראלית – מהי  התרבות שאנו מנסים ליצור במדינה שלנו? האם אפשר לראות בציורים קוים לדמות התרבות הזו?

 *המוזיאון פתוח בין הימים א–ד 10:00-16:00 ביום חמישי מ-10:00–20:00 וביום שישי מ-10:00–14:00, מחיר הכניסה הוא 24 ש"ח למבוגר, 12 ש"ח לסטודנטים, ילדים עד גיל 18 נכנסים בחינם

תמונת הרב קוק בבית שהוא היום משרד פרסום

צילום: חיים מאירסון

נחזור כעת לרח' אחוה ונפנה ימינה, נמשיך ברח' אחוה עד לבית מס 21- ביתו של הראי"ה קוק,

הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בתרכ"ה, 1865, בלטביה. מגיל צעיר התבלט בכשרונו בלימודי והרוחני, ולפני גיל 20 כבר הוסמך להוראה. בתרס"ד, 1904, לאחר שכבר שימש ברבנות עלה הרב קוק לארץ ישראל והתמנה לרבה של יפו והמושבות. המינוי לא היה מקרי, גורמים בארץ ובהם חותנו של הרב ביקשו ממנו לעזוב את משרתו ולהגיע מכיוון שתפקיד רב המושבות היה לא פשוט. בין הישוב הישן המסורתי והעולים החדשים נתגלעו קרעים רבים ורבנים רבים מתחו ביקורת קשה מאד על החלוצים החילוניים. הרב קוק על אף שלא קיבל דרך חיים זו היה בעל ראיה מיוחדת וראה בחלוצים 'משיח בן יוסף' – הוא ראה את פעולתם לגאולת הארץ כחלק ממהלך הגאולה של עם ישראל והעריך אותם על פעלם זה. אנו עומדים עכשיו מול ביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הבית אינו בולט, הוא לבן, דו קומתי וישן. בפתח הבית דלת ומעליה שלט באנגלית. אם תדפקו בנימוס ותכנסו בדלת, תמצאו את עצמכם בתוך משרד פרסום חדיש. משמאל, ממש ליד הכניסה תלויה תמונתו של הרב קוק וציון שנות חייו.

הרב קוק היה שכנו של י"ח ברנר, והיחסים ביניהם מייצגים את המתח והמורכבות ביחסו של הרב קוק לבני היישוב החדש החילונים: הרב קוק ראה בפורצי הגדר שברנר היה ממנהיגיהם שני פנים; מחד מורדים המהווים סכנה ליהדות והמסורת הקדושה ומאידך ראה ברעיונותיהם הציוניים קדושה והוקיר אותם על כך. גם מהצד השני לא היתה הראיה חדגונית י"ח ברנר, שלמד בילדותו ובצעירותו בחדר  ובישיבה אך עזב את האמונה ואת אורח החיים הדתי, העריך את הרב קוק ויחד עם זאת גילה חשדנות וביקורתיות כלפיו. הסופר נחום גוטמן מספר סיפור יפה המדגים את היחסים העדינים הללו, הערצה מעורבת ברתיעה; "פעם אחת הציע עגנון לאנשים שהתכנסו בביתו של ש' בן ציון לגשת לביתו של הרב קוק לתפילת מנחה. מקצת הנוכחים לא הסכימו בטענה שאינם דתיים – ובהם גם י"ח ברנר. אלא שהוא לא נשאר בבית בן ציון, כפי שעשו אחרים, אלא קם והלך לביתו של הרב קוק, ואף ליווה אותו לבית הכנסת – במרחק מסוים מאחוריו, כשהוא מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק".

מענין לראות כי זכר בית הסופרים בו חי ברנר השתמר בתל אביב (כפי שראינו בתחנה הקודמת) אולם בית הרב קוק לא שומר ומשמש למטרות מסחריות. יתכן וזה איננו מקרה בלבד אלא תשובה ראשונית לשאלה שכבר שאלנו-באיזו מידה הצליחו יסודות מסורתיים, יהודיים, 'ישנים', למצוא את דרכם אל התרבות המתחדשת בעיר העברית הראשונה?

מבית הרב קוק נמשיך על רח' אחוה עד לצומת עם רח' שבזי.

לפנינו הליכה ארוכה יחסית, רח' שבזי יוביל אותנו מנווה צדק אל גרעינה הישן של העיר תל אביב. ואולי זה הזמן לשים לב לתופעה מענינת שחזרה בכל התחנות בהן עברנו; אנו רואים מחזוריות של התחדשות, שכונה שהיתה ההתחדשות של יפו, הפכה לשכונה ישנה בתל אביב ושוב היא מתחדשת. תהליך זה של מחזוריות והתחדשות אינו מוגבל לבתים בלבד, אפשר למצוא אותו בכמה מימדים בחיינו.  דברים  שקיבלו לבוש חדש, ואולי משהו שעשינו באהבה בעבר והתחדש או שהיינו רוצים שיתחדש אחרי שזמן רב לא נגענו בו. יש בתהליך הזה משהו מאד עגול, חזרתי, רך. עם המעבר לתל אביב ננסה לשים לב לרוח השונה של מייסדיה. תל אביב אינה מחזור חדש, היא עיר שקמה מהחולות, עיר שתוכננה מראש, עיר שקמה מתוך חלום חדש ומסודר, לכאורה מנותק ממה שהיה לפניו.

אנו יוצאים כעת מנווה צדק ומגיעים אל רחובות תל אביב הישנה. ראשיתה של העיר תל אביב נעוצה בשכונה שנקראה 'אחוזת בית'. בתרס"ו, 1906, הגיע לנמל יפו פעיל ציוני בשם עקיבא אריה וייס ובליבו חזון וחלום להקים ערים עבריות בארץ ישראל. בערב בו הגיע ליפו נאם בפני קבוצה של 120 איש במועדון ישורון והציע להם להירתם איתו להקמת עיר, התישבות שאינה שיתופית או חקלאית- עיר של ממש כמו באמריקה ואירופה. העיר אותה חזה תוקם בכספם של המתישבים בלבד וללא השענות על תרומות, כמו כן תוקם העיר על פי תכנית מדוקדקת ומודענת בהתאם לטכנולוגיות החדישות ביותר. 66 מהמשתתפים הצטרפו לוייס ובתרס"ט, 1909 התכנסו במגרש חול מרוחק מיפו, אזור שיש לו עתודות קרקע להתפתחות, ושם במגרש הזה עשה וייס הגרלה, על צדפים לבנים נכתבו שמות המשפחות ועל צדפים אפורים מספרי המגרשים, כך החלה בניתה של העיר הלבנה. הקמת עיר עוררה התנגדות בקרב רבים מהחלוצים שדגלו בחיבור לקרקע ועבודת אדמה, סמילנסקי מחברי אגודת אחוזת בית כתב להם כי: "כשם שהעיר זקוקה למושבות ולכפרים עבריים, כך זקוק היישוב הכפרי לעיר עברית, שתרכז את המסחר ואת התעשייה, שלא נהיה תלויים בחסדי אחרים". תל אביב אם כן נוסדה כעיר עברית שאיננה אחת מערי הישוב הישן, אבל גם איננה מושבה או קבוץ, אולי נוכל לקרוא לה: ענף ציוני חדש.

מתוך הפסיפס בכלבו שלום

צילום: חיים מאירסון

בצומת עם רח' שבזי, נפנה ימינה (צפונה), רח' זה מעוטר בחנויות אמנות ובוטיק מכל מיני סוגים, נמשיך בו כ-10 דק', הרח' משנה את שמו לאחד העם, נמשיך בו, עד שנגיע למגדל שלום

נכנס אל מבנה כלבו שלום שהוקם על חרבות הגמנסיה ונתבונן בפסיפס המרשים. תמונת הפסיפס נעשתה  על פי ציוריו של נחום גוטמן באמצעות למעלה ממיליון אבנים קטנות וססגוניות. הפסיפס מתאר ארבע תקופות בחיי העיר באמצעות 4 כתמי צבע: הקיר הירוק – התקופה היפואית על גמליה ופרדסיה; הקיר הצהוב – לידת שכונת אחוזת בית, גוטמן בוחר לתאר את העיר כעיר שנולדה מן החולות; הקיר האדום – תקופת הבריטים, הכלניות, תל אביב בתנופת בנייה; הקיר הרביעי, הכחול – תל אביב השנות ה-30–40, פתיחת הנמל, העיר הקטנה הופכת סופית לעיר משמעותית, עיר ואם בישראל. בהביטכם אל התמונות נסו לחשוב איך רואה נחום גוטמן את תל אביב? מה הוא מדגיש בציוריו? מה לא מופיע? מה משמעות בחירתו בציורים הספציפיים הללו?

נעזוב לרגע את הפסיפס ונחזור אל הגימנסיה שעמדה במקום זה במשך ארבעים שנה.

בראשית העליה השניה תרס"ה–ו,  1905–1906 ,עלתה על הפרק שאלת בית ספר תיכון עברי לאומי. החינוך היסודי העברי כבר התבסס והקמת בית ספר תיכון היתה חוליה חשובה בדרך להשכלה עברית גבוהה. בני הזוג מטמן כהן הקימו גמנסיה עברית ראשונה בעולם, ביפו. ד"ר יהודה לייב מטמן, ד"ר לחינוך, הגיע מחו"ל לראשון לציון על מנת לנהל את בית הספר במושבה. לאחר שלא הצליח להקים שם גמנסיה פנה בתרס"ה, 1905, ליפו. הזוג מטמן הדביק ברחבי העיר מודעות המכריזות על פתיחת בית ספר גימנזיאלי לילדים ולילדות בו ילמדו תשע שנות לימוד כמו בכל מקום באירופה ואמריקה, בני הזוג מטמן התעקשו ששפת הלימוד בבית ספרם תהיה עברית. המוסד נפתח כמוסד פרטי בתשרי תרס"ו, 1906, בשני חדרים בדירתם של היוזמים. 17 תלמידים הגיעו בשנה הראשונה ולמדו בשתי כיתות ושתי מכינות, בין השיעורים היתה יוצאת הגב' מטמן למטבח להכין את הארוחות לגמנזיסטים הצעירים. מספר התלמידים עלה בהתמדה ובלחץ אחד המורים – ד"ר בוגרשוב – הפכה הגמנסיה לגוף ציבורי עם ועד מפקח.

בקונגרס השמיני – תרס"ז, 1907, הציע השופט היהודי יעקב מוזר לתרום 80,000 פרנק להקמת בנין לגמנסיה והתנה זאת בכך שתקרא על שם הרצל, אותו העריץ בלב ונפש. כאשר שמעו זאת אנשי אחזות בית נרתמו מיד וייס ושנקין חברי האגודה לשכנע את המוסדות להקים את הגמנסיה בשכונתם. שנקין אף התעקש למקם אותה בראש רח' הרצל בניגוד להגיון תכנוני גאוגרפי (הבנין חוסם את הרחוב הראשי המוביל מערבה), על מנת שתעמוד בנקודה הגבוהה והבולטת ביותר בלב השכונה. ואכן גמנסיה 'הרצליה' היתה מבנה הציבור הראשון בתל אביב והראשון שנבנה כולו בעבודה עברית על ידי יהודים. הבנין תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי כמבנה אקלקטי בעל סגנונות רבים, מוטיבים מזרח תיכוניים, אלמנטים שמזכירים את חומות ירושלים והשפעות מערביות גם יחד.

אל הגמנסיה הגיעו תלמידים מכל רחבי העולם, ולעתים הגיעו אחריהם הוריהם, עובדה זו תרמה לפיתוחה של העיר שאכלסה את הסטודנטים. הסטודנטים כולם – הצברים יחד עם החוצניקים למדו תכנית תובענית מבחינה מקצועית וציונית גם יחד. תלמידי הגמנסיה יצאו לטיולים ומסעות להכרת הארץ, מאמץ רב הושקע אף בהתעמלות, המאמץ הפיזי נתפס כחלק מעיצוב האדם היהודי החדש. כמו כן נלמדו מקצועות היהדות אך בקונטקס הסטורי מחקרי ולא דתי.

הגמנסיה היתה מרכז בתל אביב בו הורגשו התהליכים שעברו על הישוב הקטן בארץ. אחת הדוגמאות לכך הינה גדוד מגיני השפה. לאחר שבתרס"ח, 1908, בקשה חברת עזרה להקים אעניון ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית פרצה סערה- יש הקוראים לה מלחמת השפות. קבוצת מורים ותלמידים החליטו לפעול כדי להשליט את השפה העברית בכל תחומי החיים, הם התארגנו לפעולה כיחידות צבאיות. הגדוד זכה לתמיכה נלהבת של סופרים ואנשי רוח. הם הטרידו עוברי אורח ששוחחו בשפות זרות ברחוב, הדביקו כרוזים והשליכו פצצות סירחון על נואמים בשפות זרות. כמו כן פעלו ללמד עברית בדרכים שונות.

בתשי"ט, 1959, ארבעים שנה לאחר הנחת אבן הפינה, עצמה הועברה  הגמנסיה למזרח העיר והמבנה הישן נהרס. ההחלטה על הריסת הבנין התקבלה לאחר שהמבנה היה במצב גרוע וגרם לחסימה של ציר רוטשילד. הריסה זו נתבררה כטעות מבחינת אופי האזור וכיום משמשת חזית הגמנסיה כסמלה של המועצה לשימור אתרים. במקומו של בית הספר העברי הוקם גורד השחקים הראשון בארץ – מרכז קניות כלבו שלום.

הקמת עיר עברית, גמנסיה עברית, גדוד שפה עברית, גורד שחקים עברי, כל הפעולות הללו מייצגות שתי מגמות. מחד ישנו רצון ליצור משהו חדש, להתנתק מהתרבות היהודית הגלותית, המסורתית, העניה, הקהילתית ולבנות משהו עברי, חדש, ממלכתי, מסודר, רציני בתכנון שלו, להתעסק בחומר בפרטים, להתפלסף קצת פחות. המגמות אינן רק 'שונות' הן גם מגמות סותרות; עברית למשל, היא שפה חדשה, ציונית, מנותקת מההויה היהודית בגלות, אבל היא גם חיבור למסורת עתיקה. לאן פונה מי שנלחם עליה, איזו תרבות הוא שואף לבנות? השירים על תל אביב מיצגים מגמה של קלילות וחידוש  "מקצף גל ועננה בניתי עיר לי לבנה" שרה נעמי שמר, ואלתרמן מוסיף "היסטוריה אין בה אף כזרת, אין רצינות בה אין משקל" ישנו נסיון להקים משהו חדש מהחול, משהו שאינו משמר את התרבות הישנה, המגמה הזו יכולה להגיע עד כדי ניתוק עמוק, עד כדי כך שלפעמים אפשר להרגיש בתל אביב שהתרבות היא ללא שורשים בחולות עליהם היא יושבת. האם זו היתה מגמת הוגי העיר? ומענין יותר, לשאול, איפה אנחנו על הרצף הזה? האם אנו בונים תרבות שיש בה חשיבות למסורת, לחיבור לשורשים? או שאנו נוטים יותר לכיוון של חידוש, אוניברסליות וחיבור לכלל האנשים ללא התעסקות בזהות הייחודית שלנו? ואולי אנו פונים לשני הכיוונים גם יחד?

בית עקיבא אריה וייס

צילום: חיים מאירסון

 וייס הגשים סוף סוף את חלומותיו האדריכליים ותכנן את ביתו בעצמו, הבית נבנה על טהרת העבודה העברית מלבני מלט שיוצרו במפעל יהודי ביפו. בתר"ע, 1910, פרש מניהול הועד ומאיר דיזנגוף תפס את מקומו. 

פסל מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון

צילום: חיים מאירסון

נמשיך ונפנה שמאלה לשדרות רוטשילד עד לביתו של ראש העיר הראשון – מאיר דיזנגוף (בית מספר 16) שברבות הימים היה להיכל העצמאות.

הבית שלפנינו היה ביתם של מאיר וצינה דיזנגוף, אחד הבתים הראשונים של שכונת אחוזת בית. לזוג דיזנגוף לא היו ילדים, ולאחר מות רעיתו החליט דיזנגוף לתרום את הבית להקמת מוזיאן אומנות לעיר:  המוזיאון ישמש היכל האמנות ובית היוצר לכל חובב יצירה רוחנית וישמש מרכז חינוכי לעם ולנוער לשם פיתוח רגש הטעם הטוב". דיזנגוף עצמו עבר לדירה קטנה על גג הבית שנבנתה עבורו. בצוואתו הוריש דיזנגוף את הבית לילדי תל אביב ותושביה. הבית הורחב פעמים אחדות על מנת להתאימו לייעודו החדש. מתרצ"ו, 1936, פעל הבית בצורה רשמית כמוזיאון אמנות בתל אביב.

המנדט הבריטי על ארץ ישראל תחתיו עברה תל אביב שינויים משמעותיים, כבניית נמל ופיתוח עירוני רב, עמד להסתיים ב-15 למאי. באותה שנה חל ה-15 במאי בשבת, ואי לכך החליטו בו גוריון וחברי מועצת העם הזמנית להקדים את הכרזתם על המדינה לצהרי יום שישי. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז בן גוריון באולם המוזיאון על הקמת מדינה חדשה, היא מדינת ישראל.

נכנס למוזיאון, נצפה בסרט העוסק בתקופה שמהקמת תל אביב ועד הכרזת המדינה, נתרשם מאולם המוזיאון בו הכריז בן גוריון על המדינה. ואם יהיה לנו עוד קצת כח נעלה לשוטט בקומה העליונה בה מוצבים פריטי אמנות הקשורים לתנך.

נרד מהקומה העליונה, נצא אל הרחוב הסואן. אפשר לשבת על אחד הספסלים, לקנות כוס גזוז קרה, להביט אל האנשים הפוסעים ברחוב הרחב. להיזכר בכל האנשים המופלאים בהם פגשנו היום באמצעות הבנינים שהקימו ולחשוב מה הרשים אותנו, מה נגע בנו, אילו נקודות אנו מעוניינים לשמר ואלו נקודות אנו מעוניינים לחדש בזהותנו העברית, בשנת העצמאות הנכנסת.

חג עצמאות שמח!

בתל אביב מותר רק לתושבי העיר לחנות ברחובות ולכן לא ניתן להשאיר רכב לאיסוף ברח' רוטשילד. על מנת לחזור לרכב נחזור לרח' שבזי דרכו הגענו מנווה צדק, נמשיך בו עד שנגיע לצומת עם רח' שלוש בו נפנה ימינה חזרה למגרש החניה.