אנו מזמינים אתכם
לצעוד אִתנו בדרכו של נעם ז"ל.

במפגש עם הטבע והארץ
נפגוש גם את עצמנו
ונגלה כוחות ותנועה
רוח ומשמעות.

• תחנה 1

  הכניסה לעיר- ברוכים הבאים לפוליס

   

  מהכניסה לאתר ניסע ישר עד לחניון, בו נחנה את הרכב. נתקדם אל סככה מכוסה ברזנט מימין לנו.

  אנחנו עומדים להיכנס אל שרידי העיר היוונית-הלניסטית מריסה, הלוא היא מרשה. השרידים הינם מסוף המאה ה-4 עד המאה ה-2 לפנה"ס. בטרם נרד במדרגות אל מערת השוק, ננסה לדמיין את העיר שהיתה למעלה, על פני השטח; עיר מתוכננת היטב- פוליס- ובה אינסולות (רבעים), אגורה (רחבת שוק), בולטרון (מועצת עם) ובזיליקה (אכסדרת עמודים בה ישבו השופטים). לפנינו עיר שברחובותיה התהלכו אנשים רבים מרחבי העולם, אדומיים, מצריים, פיניקים והלניסטים, בדרכם לקנות משהו, למכור משהו, לבקר מישהו. עיר ככל הערים. מהיכן הגיעו למרשה כל הלאומים השונים, ומדוע דווקא אליה? מרשה נמצאת בדרום שפלת יהודה. עם צאת ישראל לגלות נוצר באזור זה ואקום, ומי שמילאו אותו היו האדומיים. לאחר מכן הגיעו אליה צידונים- סוחרים, יורדי ים, שנדדו עם סחורותיהם והתיישבו בערי המסחר הגדולות. הצידונים הביאו עמם סממנים תרבותיים בין לאומיים אותם אספו במסעותיהם.  במאה ה-4 לפנה"ס שלט באזור שליט הלניסטי בשם תלמי, אשר שלח אליה פקידים ממצרים. בדרך זו נוצר לאט לאט הפסיפס האנושי של מרשה, העיר חשובה באזור. אין זה מקרה, שמרשה פרחה כל כך; תלמי היה אחד מיורשיו של אלכסנדר מוקדון, שהביא למזרח התיכון תרבות מערבית חדשה שיסודה היה בערבוב  תרבויות שונות.  בשונה מאימפריות קודמות, אלכסנדר לא ניסה להכחיד את התרבויות אותן כבש, להיפך, הוא הטמיע אותן בתוך התרבות היוונית-הלנית אותה הביא עמו. בסופו של דבר נוצרה תרבות בעלת בסיס יווני, אך מנהגים ונורמות אקלקטיים. בתוך אוירה זו מרשה גדלה והתעצמה. נרד לראות את הקולומבריום, אחד ממתקני החקלאות שבהם השתמשו האנשים שחיו במריסה היוונית- הלנית.

   

  עם הרוח

• תחנה 2

  מערכת תת קרקעית של בית פרטי- העולם התחתון

   

   

  לאחר שנשוב אל פני השטח, נפנה אל  שביל העפר היוצא מהסככה ונלך בו; זהו שביל ארוך המגיע לרוב הנקודות באתר. בדרכנו נעבור אתרים אחדים - בית בד ומבני מגורים - ונבחין במבנה אבנים קטן נוסף, וסביבו גדר ברזל (למתקשים בהליכה - ניתן להמשיך ברכב מחניה א' כ-800 מטרים בכביש העולה לעבר תל מרשה ולהקיף אותו עד לחניה ב'. משם יש לעלות מעט במעלה הגבעה ולהגיע לשלט המצביע על הכניסה לבית ומערכת המערות שתחתיו)

  אנו אמנם מביטים בשרידים של בית, אולם מעט הממצאים שנותרו על פני השטח יאפשרו לנו "כניסה" לעולם מופלא שהתקיים מתחת לבית זה. הסלע המרכיב את שפלת יהודה הינו קירטון - סלע נוח לחציבה, ולכן רבים מהמתקנים החקלאיים – קולומבריום(מערות גידול יונים), בתי בד, המחסנים וכמובן בורות המים  - נחפרו ונחצבו מתחת לפני השטח. בשלב מאוחר יותר נחפרו מערכות המסתור לקראת מרד בר כוכבא - אבל בל נקדים את המאוחר. ניכנס למערכת התת קרקעית של הבית. מערכת זו היתה קיימת מתחת לכל בית, לא כמערכת מסתור, אלא כמערכת חדרים שימושית; נעבור בבורות המים, בחדרים גדולים ואפילו בבית בד, נתרשם מעוצמתה, גודלה ויופיה. נצא אל אור השמש ונעבור לבית הקברות של העיר. בית הקברות מעיד על אופיים של החיים שרחשו כאן. 

   

• תחנה 3

  המערה הצידונית- היכל המתים

   

  נמשיך בשביל עד לכביש אספלט, נפנה בו שמאלה ולאחר כ-50 מטרים נפנה ימינה אל שביל עפר. נחצה גדר אבנים ונגיע לרחבה ממנה עולה גרם מדרגות.

  נעלה במדרגות אל תוך מערה חצובה. ציורים צבעוניים נהדרים על קירותיה, מעין מקדש קטן בסופה,  וגומחות ארוכות לכל אורכה. המערה הזאת, המקפלת בתוכה את אווירת אותם ימים, ייחודית לתקופה (בעוד הקולומבריום ובית הבד אינם מתקנים יחודיים לתקופה היוונית- הלניסטית בארץ).

  המערה, שנבדקה ב-1900 על ידי צמד חוקרים, שהעתיקו את כל הציורים שראו בה, הושחתה על ידי מוסלמים אדוקים מהכפר הסמוך ומאוחר יותר שוב על ידי יהודים אדוקים. ב-1993 עם פתיחת האתר, שוחזרו הציורים במדויק על פי ההעתקים.

  הכוכים המסודרים לאורך המערה כולה שימשו לשלב הראשון בקבורה, כפי שהיתה נהוגה באותם הימים - הנחת הנפטר למשך שנה, שלאחריה היו מגיעים קרוביו ללקט את עצמותיו ולהעבירן לקבר קבוע. הכתובת שנמצאה באתר מספרת לנו, כי המערה מיוחסת לאפולופנס בן ססמיוס - ראש קהילת הצידונים במריסה. איך בחר אפולופנס לעצב את המקום בו ישכב למנוחת עולמים? בסגנון יווני הלניסטי מובהק! אנו רואים פה אלמנטים מתרבות יוון כמו גם מתרבויות שונות שנטמעו בה, ויחד יצרו את המרחב ההלניסטי. על הקיר ציורים של אליגטור מצרי  ופיל יווני. בציורים, כמו גם במקדש המוקטן שבסוף המערה, בולטים האסתטיקה, הסדר, הפרופורציות, היופי - זו יוון.  יוון הייתה המקום בו חקרו את הנפש ועומקיה, את הרפואה, הבוטניקה, המדע והיופי, חקרו אותם והניחו לגביהם הנחות באופן "לוגי" והגיוני, ושכללו זאת ושוב ושוב.

  סגנון החיים האימפריאלי הזה החל להיות הסגנון הנפוץ במרשה במאה השלישית והשניה לפני הספירה. ההלניזם היה הטרנד העולמי, אך בירושלים זה התחיל רק מאה שנה מאוחר יותר, במאה הראשונה לפנה"ס. ירושלים היתה כמו מבצר שלתוכו החלו להסתנן ''מתייוונים" שניסו להטמיע תרבות יוונית, וכמו בימינו, מה שיפה - 'הולך', אנשים רבים הלכו בעקבות המתייוונים. אנו משתמשים במילה 'מתייוונים' כדי לתאר את הסגנון התרבותי ההלניסטי שחדר לירושלים, אך המילה "מתייוונים" איננה ניטראלית, היא נושאת בחובה קונוטציה שלילית. המתייוונים היו, כביכול, הבוגדים שעזבו את הדרך, ומולם יצא יהודה המקבי על מנת להחזיר את העצמאות הרוחנית והפיזית ליהודה.  אבל מהי, בעצם, הבעיה בהתייוונות? הרי זה יפה, זה מה שנלמד באקדמיה? מדוע התנגדו החשמונאים ליוונים ולתרבותם? התשובה טמונה אולי בכמות. מה שהתחיל עם אסתטיקה, יופי ונוי, המשיך גם בחינוך מתאים, ובמקרה הזה מדובר בשליחת הילדים למוסד היווני - הגימנסיון. אחד הענפים המרכזיים בהם התעסקו בגימנסיון היה הספורט; היתה הדגשה מרובה על טיפוח הגוף, והאתלטים היו מתאמנים בעירום. אנו מוצאים תיאורים רבים בגמרא על כך שהיהודים היו "מושכים בעורלתם": ברית המילה הגלויה לעיני כל הביכה אותם והציגה אותם כלא מושלמים ושונים, והם ניסו  להסתיר זאת. חלקים רבים בתרבות ההלניסטית הם, כאמור, רצויים – הרי מדובר במדעים, בחכמה, ביופי. הגבול הוא דק, והשאלה - היכן הוא עובר. חז"ל ניסו להתמודד עם הנושא; ישנן דעות רבות ודרכי התמודדות שונות שהועלו על ידם. במסכת מגילה (ט, ע"ב) מופיעה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל הגורסת "יפייפותו של יפת (=יוון) באוהלי שם (=עם ישראל)" : יש לתת ליופי של יוון את המסגרת היהודית ולא לאפשר לגבולות להתפרק. אם החומות יפלו לגמרי, אזי יש סיכוי סביר שנמצא את נכדינו מתאמנים בעירום בגימנסיון, משתדלים להציג את עצמם כיוונים, או יותר מדויק, כחלק מהתרבות ההלניסטית העולמית - ולהתנער מזהותם היהודית.

  ההתלבטות הזאת כלל אינה רחוקה מחיינו שלנו. בשנות ה-60, כאשר רצו חברי להקת החיפושיות להופיע בישראל, לא אפשרה זאת המדינה בטענה, ש"אין זה חינוכי". כיום רמת הפתיחות שונה לחלוטין. הטרנדים העולמיים מגיעים כגלים שוב ושוב אל חופינו, ומולם אנו שואלים את עצמנו: האם אנחנו חלק מהם, מה הגבול שאנו מציבים? מה אין אנו מכניסים? איך אנו מגדירים את זהותנו, וכיצד אנו שומרים עליה? איך אנחנו יודעים להיות חלק מן התרבות העולמית ולקחת ממנה, אך לא להיטמע ולהיבלע בה ולשמור גם על זהותנו הייחודית?

   

  עם הרוח

• תחנה 4

  בית גוברין- אל הזירה

  

   

  נחזור אל הכניסה לגן הלאומי מרשה, נצא מהשער ונפנה שמאלה ומיד ימינה לגן הלאומי בית גוברין.

  נכנס באחד הפתחים של האמפיתיאטרון אל מעין מסדרון מקורה. אמנם אין זה הקולוסיאום של רומא, אבל אין ספק שזה מבנה מרשים, ועובדת היותו שם מעידה על כך, שאנו נמצאים בעיר גדולה. העיר הגדולה הזו לא צמחה יש מאין: בשנת 40 לפנה"ס חרבה מרשה במלחמתו של הורדוס באנטיגנוס והפרתים. הורדוס שלט  כנציג האימפריה הרומית ואף הגיע למלחמה בתמיכתה. במלחמה זו הוא ביסס את שלטונו באזור והשמיד באופן סופי את שושלת מלכות חשמונאי. נחזור לבית גוברין – עד אז כפר קטן - שנותר בואקום שנוצר: הכפר הקטן הלך וגדל והפך לעיירה לא קטנה בתקופת הורדוס והשליטים הרומים ששלטו אחריו. אולם גורלה של העיירה לא שפר עליה; במהלך מרד בר כוכבא במאה השניה לספירה, הגיע הצבא הרומי לבית גוברין והחריב אותה, לא נשארה מהעיירה הגדולה הזו אבן על אבן. הצבא הרומי הציב בנקודה הזו לגיון כדי לשמור על הצומת והאזור. על סיפור מרד בר כוכבא והתמודדותו מול הלגיון הרומי נרחיב בהמשך. עם תום המרד והלחימה הלגיון התיישב ללא עודף פעילות - והתחיל "להשמין". המשימות המוטלות עליו היו משימות שגרה - בט"ש- דיכוי סטאטי של האוכלוסייה. אחד הצרכים של מחנה אנשי הצבא היה מתקן בידור - אמפיתיאטרון ובו 4000 מושבים; זה היה התקן המקובל לעיירות צבאיות. משוחררי הצבא קיבלו נחלה, הקימו משפחה, ולאט לאט התפתחה פה עיר רומית גדולה. בשנת 200  היא קיבלה מעמד של פוליס ושם: אליאותרופוליס - עיר המשוחררים.

  נצא אל הזירה, רחבה אליפטית גדולה – 'הארנה' שפירושה בלטינית פירושה חול; רצפת הזירה כוסתה תמיד בחול, מכיוון שלזירה היו מגיעים למטרה אחת - לראות דם. לתיאטרון הלכו כדי לראות הצגות, להיפודרום - כדי לצפות במרוצי סוסים, ולאמפיתיאטרון - כדי לראות דם. אנשים, חיות, לוחמים מאומנים, עבדים, כולם נכנסו אל הזירה, וסופם היה לצאת מנצחים או מנוצחים, להרוג או להיהרג. בחלק ההרוס של התיאטרון (מול מושבי העץ) ניתן  לראות מרפסת עם מעקה ברזל, שם ישב הלגטוס - מפקד הלגיון, אשר לפי תגובת הקהל גזר את דינו של הגלדיאטור שנפל ראשון אל החול – לחיים או למוות. אם הקהל רצה דם - הוא קיבל אותו, וניתן לשער איזו אקסטאזה הייתה שם.  ברומא הייתה מקובלת האמרה ש"אם תתן לחם ושעשועים לציבור- לא ימרדו בך". האומה הרומית תרמה לעולם כמה וכמה דברים; היא עיצבה והציבה עקרונות משפטיים אשר עליהם מתבסס המשפט המערבי עד היום; היא שכללה ופיתחה כלי נשק, שיטות לחימה ומערכות אימונים שנלמדות עד היום; היא גם הביאה לעולם את ההרג כתרבות. חכמים הציבו את רומא ויהודה כמערכת ניגודית - אם האחת בשגשוג, משמע שהשנייה בשפל: "קיסריה וירושלים, אם אמר לך אדם: חרבו שתיהן אל תאמין, ישבו שתיהן, אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי, תאמין" (מגילה, ו). בשונה מיוון שקדמה לה, בה עולם התרבות עסק ברוח, דרמות מתוחכמות ואומנות ברמה גבוהה, רומא ייצרה תרבות של כאן ועכשיו - יש לי לחם, יש לי שעשועים, והשאר אינו חשוב. התרבות נועדה להשקיט את ההמונים ולא בהכרח לעדן את רוחם או לרומם אותם למחוזות אחרים. לתרבות הרומית  השפעה חזקה על התרבות המערבית העכשווית; גלדיאטורים אינם נלחמים בתיאטרון, אבל העקרונות עליהם מבוסס היה המופע שלהם משתקפים בתרבות שלנו; שידור חי, סרט מתח שטוף דם, פתרונות מידיים, חוסר יכולת להמתין, חוסר סבלנות, כל אלו היוו חלק מהמופעים ברומא העתיקה. האקשן, המהירות, חוסר העדינות, הדם במרכז הבמה - הם מנת חלקם של החיים בעולם המערבי.

  האמפיתיאטרון הוקם בשלהי מרד בר כוכבא. ההיסטוריונים הרומים מספרים, כי לאחר מרד בר כוכבא היה שוק בחברון בו ניתן היה לקנות עבד יהודי במחיר של שק תבואה. יהודים רבים נשלחו אל הזירה, ובעצם - אל מותם. הלכות מיוחדות גובשו באותה תקופה על מנת להתיר ליהודים להיכנס לזירה ולצפות בשבויים ולהעיד לאחר מכן על מותם, על מנת למנוע מצב של עגינות בקרב נשותיהם.  בבור במערב הזירה נמצא סקלום - מקדש קטן בו היו מקבלים היוצאים לזירה הזדמנות אחרונה לשאת תפילה. נמצאו בו עשרות נרות חרס עם עיטור מנורה. אולי היו אלו נרות שהדליקו אותם שבויים? אולי רכוש אחרון שעוד נשאר עימם כשנשבו?-

  הממצא הארכיאולוגי הקטן הזה מצטייר כמו התרסה תרבותית אל מול האמפי הענק. גם רגע לפני הקרב, לפני המוות, היהודים אינם מקבלים את תרבות התאטראות ונושאים איתם את המנורה- סמל תרבותם, המשך ישיר מבית המקדש

   

  עם הרוח
  

• תחנה 5

  חרבת עתרי

  נצא וניסע מבית גוברין, נפנה שמאלה ובצומת תרקומיא מיד שוב שמאלה, ניסע חזרה עד צומת משואה, בה נפנה ימינה עם השילוט לכיוון חרבת מדרס. בצומת חרבת מדרס נפנה שמאלה, בצומת השני ימינה ובצומת השלישי שמאלה, וכך נגיע לגבעה קטנה ובולטת- זהו הכפר 'חרבת עתרי'. נחנה את הרכב ונתחיל לטפס אל ראש הגבעה – תחנתנו האחרונה.

  טיפסנו מעט, וכעת אנו עומדים בראש הגבעה. נעצור ונביט סביב; ממזרח לנו אנו מבחינים בקלות בהרי יהודה ובמערב בגושים הלבנים של בנייני גוש דן. אנו נמצאים במרכז כפר יהודי קטן מימי הבית השני. זהו אחד הכפרים היחידים שנחפרו ושוחזרו על ידי רשות העתיקות בראשות ד"ר בועז זיסו ואמיר גנור. כפי שאנו רואים, מדובר בכפר קטנטן, וניתן להבחין ברחובות המפרידים בין גושי הבתים. בכל החפירה שנערכה בכפר לא נמצא אפילו חרס מיובא אחד. לעובדה זו משמעות גדולה. חישבו על ילד הגדל בכפר שבו הכל נעשה מתוך התרבות היהודית המקומית, על ידי תושבי הכפר, ללא כניסה של כל תרבות זרה מבחוץ, לא ברובד החומרי ולא ברובד הרוחני. כעת חישבו על דמותו של ילד שגדל למשפחה יהודית לא רחוק מכאן, כמה עשרות שנים לאחר מכן, בבית גוברין הרומית, ילד ששומע את צעקות הצופים המשולהבים מהאמפיתיאטרון, כאשר הוא סועד סעודת שבת עם משפחתו, ומוקף בתרבות חומרית ורוחנית שהגיעה מעבר לים. כאן, בכפר זה, גרו יהודים  שלא "פתחו אינטרנט", שלא ראו עולם. מה בחרו תושבי הכפר הזה, כמו גם תושבי כפרים נוספים באזור, לעשות אל מול התרבות המגיעה עדיהם?

  כדי להגיע  לתשובה נרד מהרחבה בראש הכפר ונפנה ימינה: מולנו בור. בבור הזה נמצאו חמישה עשר שלדים ומטבעות ברונזה מהשנה השלישית למרד בר כוכבא. במרד בר כוכבא נחרבו לפי הערכות 950 כפרים יהודיים; ארץ יהודה נותרה שוממה. נכנס שמאלה - מערבה - לבית הסמוך, נחצה את הקיר שבמרכזו, ובפינה הצפונית של החדר נראה שוב בור. זוהי הכניסה למערכת המסתור שהכינו המורדים לקראת המרד. אפשר לדמיין את הכד או הסלסלה שכיסתה את הכניסה לבור מתוך מטבח או חדר שינה. בארץ יהודה בלבד נמצאו ב-125 ישובים 320 מערכות מסתור. מספר גדול כל כך של מערכות מעיד, כי לא היה זה פתרון או אסטרטגיה מקומיים, אלא תכנון מרכזי רציני. שמעון בר כוכבא, המנהיג הפוליטי, ורבי עקיבא, המנהיג הרוחני, הוליכו את העם למרד מסודר ומאורגן, מרד שאותו ראו כהכרזה על מדינה יהודית וסיום שלטונם העריץ של הרומים, אשר הפכו את ירושלים לעיר רומית בשם איליה קפיטולינה והציבו צלם על הר הבית. על המטבעות כתבו המורדים "שנה אחת לגאולת ישראל", "שנה שניה..." - כיתובים המזכירים מאד את השטרות שיצאו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, אך היה ההבדל הגדול - מלחמת העצמאות של בר כוכבא הסתיימה בשואה. ובחזרה אל הכפר הקטן שלנו... מערת המסתור מעידה על ההכרעה של תושביו, הכרעה של חרות- ומרד.

  ממסמכים שנשתמרו עולות עדויות לכך, שהקיסר אדריאנוס ביקש מאפולודרוס - אדריכל דמשקאי - עצה כיצד לקיים מצור בשטח הררי. הצבא הרומי היה בנוי היטב ללוחמה במישור, אך לא בהרים. המרד תבע מרומא השקעת כוח אדירה, שנים עשר לגיונות נשלחו לארץ יהודה על מנת לדכא את המרד (לשם השוואה, במרד הגדול השתתפו רק ארבעה לגיונות). אחד הלגיונות - לגיון 22 - הפסיק להתקיים לאחר שנת 132. האם הוכחד בארץ ישראל? המצביא הרומי הנודע, יוליוס סוורוס, שהכריע את החזית הקשה ביותר - בבריטניה - נשלח אף הוא לסייע בדיכוי המרד. בתקופת המרד הוענקו לשלושה מצביאים אותות נצחון, כל האותות הוענקו על קרבות באזור יהודה. לפני כן הוענקו שני אותות ניצחון בלבד בכל ההיסטוריה הרומית. בתל שלם שבעמק בית שאן התגלה פסל ברונזה מפואר של הקיסר אדריאנוס. בעקבות התגלית נערכו במקום חפירות בשנת 1978. לא רחוק מהתל נמצאה כתובת מונומנטלית המוקדשת לקיסר אדריאנוס, ולפי הפירוש המקובל היא היתה חלק מקשת ניצחון שהוקדשה לקיסר בידי הסנאט הרומי לכבוד הניצחון ודיכוי מרד בר כוכבא. כל הממצאים האלה מעידים, שמשהו באמת גדול אכן קרה כאן.

  נמצא, שהיתה תפוצה אדירה של מטבעות שהוטבעו בשנה השלישית למרד, וכן התגלו תעודות על קניית קרקעות בעין גדי בשנה השלישית למרד, עדות להצלחתו של המרד ותחושת הביטחון של המורדים היהודים. מנגד, בפרק חמישי במסכת גיטין מתואר, כי הדם של הרוגי ביתר, עיר בהרי יהודה בה התרכזו מנהיגי המרד, זרם עד החוף ודישן את השדות לשנים רבות נוספות. מתואר גם כי סוסו של אדריאנוס שקע עד חוטמו בדם, וכי כרמו גודר בגופות המורדים. אמנם תיאורים אלו מוגזמים, אך אנו מבינים שגם מן הצד היהודי מדובר באירוע אדיר מימדים, שהותיר את רישומו לשנים רבות. מרד בר כוכבא ארך שלוש וחצי שנים, בשלוש שנים מתוכן היתה ידה של יהודה על העליונה, והיא עמדה בגבורה מול האימפריה הרומית ואף ניצחה אותה. אך כגודל העוצמה כן גודל הנפילה. הרומאים גילו את הסוד של המורדים - את מערכות המסתור - ומרגע שגילו זאת היה סופה של יהודה מהיר ונורא מאד.

  המערכת שלפנינו היא מערכת קצרה מאד, מי שמעוניין ייכנס ויזחל בה, ומי שאינו מעוניין, יכול להתקדם על פני הקרקע ולעבור אל המבנה הצפוני לנו - שזוהה על ידי פרופ' בועז זיסו כבית הכנסת של הכפר עתרי.

  וכך, בין יוון לרומא, עומדת אומה קטנה ושואלת את עצמה האם להיכנע לתרבויות המערב הגדולות? האם לאמץ את צורות החיים שמעבר לים במחיר הויתור על התרבות המיוחדת לה? ובנקודת ההכרעה הזו היא פותחת במרד. לעתים מנצחת ויוצאת לעצמאות, ולעתים מגיעה עד שערי מוות.  ואנו המטיילים עומדים מול שרידי המרד, מול ההכרעה התרבותית הנועזת ויודעים, שאחרי הכל אנו בניה.