תפריט
3 שעות
4 ק"מ
העומר / יום העצמאות / לג בעומר
9
אביב
משפחה
הרי יהודה - שפלה
תחילת מסלול עם ווייז – חורבת עתרי
סוף מסלול עם ווייז – חורבת מדרס
אם רוצים לבצע את המסלול רכוב ניתן להגיע לתחנה האמצעית באמצעות שביל העפר ולכתוב בווייז מערות שוע
חרבת עתרי
צילום: אושרי חזאזי
מחניית הרכבים נעלה לחרבת עתרי (נ.ג. 406) עם הסימון הירוק ונסתובב בין השרידים.
עם התקדמות העלייה יתגלו לנו אט אט בראש התל שרידים של ישוב עתיק. בשיטוטנו בכפר נבחין בשרידי בתים וגם מקוואות, עדות לישוב יהודי: נמשיך ישר עם השביל עד שנראה מימיננו מדרגות שיורדות לבור – מקווה, ומשמאלנו מבנה ציבור גדול. ב-1999 חפרו במקום הארכיאולוגים בועז זיסו ואמיר גנות, והם זיהו את המקום ככפר יהודי מימי הבית השני. כמו כן הם גילו כי מעל לשכבת היישוב מימי הבית השני קיימים ממצאים מאוחרים יותר של שכבת יישוב נוכרי מן התקופה הביזנטית: מעל מבנה הציבור נוכל לראות רצפת פסיפס מרשימה, וגת גדולה מאד ובה בור עמוק מאוד. בבור נמצא 'שכלול טכנולוגי' מהתקופה הביזנטית – בורג לסחיטה. החוקרים שיערו, שמבנה הציבור שימש כבית כנסת. ניכנס למבנה הציבור, נפנה ימינה ונגיע לירידה למקווה. אם נרד פנימה נגלה שמהמקווה נמשכת מחילה שניתן לזחול בה.
כשהחופרים הגיעו למקווה שנמצא ליד מבנה הציבור, הם מצאו בתוכו 12 שלדים, אחד מהם ערוף ראש. מה קרה כאן?
ע"פ הממצאים היישוב חרב בעקבות מרד בר כוכבא.
בשנת 66 לספירה פרץ בארץ מרד נגד הרומאים – המרד הגדול, מרד החורבן. המרד נכשל, ובשנת 70 החריבו הרומאים את בית המקדש. 62 שנים אח"כ פרץ מרד נוסף, והפעם היה ניסיון להפיק לקחים מהמרד הקודם ולהתכונן כראוי. דבר זה נעשה בכמה דרכים.
1. אגירת נשק: ליהודים היה אסור להחזיק נשק, אך הם מצאו לכך פתרון: רבים מהיהודים היו עבדים של הרומאים ובתור שכאלו היו אחראים על ייצור הנשק לצבא הרומי. חלקם היו גורמים לתקלות מכוונת – 'פשלות בייצור'. כתוצאה מכך הרומאים לא היו מעוניינים בנשק הבעייתי, והיהודים שמרו אותו לעצמם ולאט החלו לאגור אותו.
2. מערכות מסתור: הצבא היהודי היה קטן וחלש בהרבה מהצבא הרומאי וחיפש דרך להשיג יתרון על הצבא 'המסורבל' של הרומאים בעזרת חציבת מערכות מסתור מתחת לישובים. היהודים חפרו מחילות המחברות בין חללים תת קרקעיים קיימים, ובכל פעם שהצבא הרומי התקרב, הם יצאו, תקפו ושבו למסתור. הרומאים לא העזו להיכנס לתוך המחילות המפותלות. המחילה הנמשכת מהמקווה והמחילות שנראה בהמשך היום – כולן חלק ממערכת מחילות אלו. רוב מערכות המסתור נחפרו בשפלה משום שהמסלע בשפלה הוא הקירטון הרך והקל מאד לחציבה.
3. מנהיג אחד: בניגוד למרד הגדול, בו היו מחלוקות רבות ומנהיגים רבים שנלחמו זה בזה, הפעם היה מנהיג אחד. נפרט עליו בהמשך.
המרד פרץ בשנת 132 לספירה. במשך כשנתיים המורדים שרדו, עד שאדריאנוס קיסר רומא שלח לארץ כחמישה לגיונות (לגיון – 5000 לוחמים), מספר גדול בהרבה ממספרם בזמן המרד הגדול (66–73). לא בכדי חוקרים רבים מכנים את מרד בר כוכבא בשם 'מרד החורבן' – ולא 'המרד הגדול', גם בגלל כמות הצבא הרומי שנלחם כאן וגם בגלל עוצמת החורבן, שלטענת חוקרים רבים היה גדול ומשמעותי מהחורבן במרד הגדול. הרומאים דיכאו את המרד, כשבראשם המצביא יוליוס סוורוס; הם עברו מכפר לכפר, ובשנת 135 הגיעו למעוז המרכזי של המרד – העיר ביתר. לאחר שצרו עליה, הם החריבו אותה בתשעה באב. אנו מוצאים תיאורים מזעזעים של חורבן זה במדרשי חז"ל. הפליטים האחרונים ברחו למערות המפלט במדבר יהודה (נרחיב על כך בהמשך). בעקבות המרד יהודה נחרבה לגמרי. תיאור על כך ניתן למצוא בספרו של דיון קסיוס (היסטוריון רומאי שחי במאות השנייה והשלישית לספירה) – 'ההסטוריה של רומא': "…רק מתי מספר מהם ניצלו למעשה. חמישים ממבחר מצודותיהם ותשע מאות ושמונים וחמישה מן הנודעים שבכפריהם נהרסו עד היסוד. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בפשיטות ובקרבות, ואילו את מספרם של אלה שנספו ברעב, במגפה ובאש – מי ימנה? כך הפכה כמעט יהודה כולה לשממה…".
כך גם במדרש:
"כנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים, נשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה (ביתר לים) – רחוקה היתה מן הים ארבעה מילין." מדרש זה מתאר בצורה מזעזעת את כמות ההרוגים והדם שהיו בביתר לאחר נפילתה: הדם יצא מכל מקום בעיר, והיה גבוה כ"כ עד שהגיע לחוטמו של סוס. כמות הדם היתה כה גדולה עד ששטף בזרימתו אבנים שמשקלן 40 סאה (משקל כבד). הדם נשטף עד הים, למרות שביתר לא הייתה קרובה כלל לים. (איכה רבה פרק ב'); "וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טבריה לציפורי. והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידים. וגזר עליהם שלא יקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום" (איכה רבה פרק ב'). המדרש ממשיך לתאר את מספר ההרוגים ע"י ההיקף העצום של הכרם הרומאי אותו גידרו בעזרת הגופות, ומוסיף רובד המתאר את האכזריות הרבה ואולי את האקט המאיים בו השתמשו הרומאים בגופות היהודים להרתעה.
הסנהדרין עברה מיבנה לגליל, ואוכלוסיית היהודים בארץ קטנה בשליש. יהודים רבים עזבו את ארץ ישראל, הקיסר גזר גזירות דת – איסור מילה ואיסור סמיכת החכמים. יהודים שעברו על הגזרות האלו ונתפסו הוצאו להורג, וביניהם אחדים מ'עשרת הרוגי מלכות'. יהודה חרבה, ליהודים אסור היה להיכנס לירושלים, ולמשך כ-1800 שנה לא היה ישוב יהודי באזור יהודה (למעט חברון וירושלים). השלדים שנמצאו פה מעידים, כנראה, על החורבן שהתחולל כאן.
הסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא
מספרת המשנה תענית פרק ד', ו':
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
משנכנס אב, ממעטין בשמחה."
מתוך חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב, ישנם שני אירועים הקשורים למרד בר כוכבא – "נלכדה ביתר;", מעוז המרד שבו בר כוכבא מצא את מותו; ו"נחרשה העיר" – חרישת ירושלים והפיכתה לאיליה קפיטולינה, מהסיבות המרכזיות לפרוץ המרד.
חרבת שוע
צילום: אושרי חזאזי
נמשיך בשביל הירוק ונרד אתו לערוץ (השביל מתעקל חזרה לכיוון שממנו באנו). כשנגיע לערוץ נראה פיצול ופנייה ימינה ל'שביל הקנים' (סינגל אופניים) בסימון שבילים שחור. נלך בו. לאחר כ-300 מטרים השביל חוצה את הכביש שבו הגענו (הסימון הוא של שביל אופניים). אחרי כ-1.5 ק"מ נגיע לצומת טי, ושביל ג'יפים, שם נפנה ימינה. נמשיך עם השביל השחור, ולאחר כ-300 מטרים נגיע לראש כיפה קצת קרחת, מלאה בורות ומערות –חרבת שוע. על מנת להגיע למערות צריך לרדת לדקה משביל הקנים, לצפות במערות ולחזור אליו. בשל הבורות יש לנקוט באמצעי זהירות נדרשים במיוחד כשמטיילים עם ילדים.
הגענו לגבעה עם בורות, עתיקות, ומערות מסתור, בהם אפשר לזחול [עם פנס].
באזור בו אנחנו מטיילים נמצאים נחל שלה, נחל שוע, מערת שוע, והפארק כולו נקרא פארק עדולם. השמות האלו מרמזים לנו על סיפור חשוב שאירע כאן.
בספר בראשית פרק לח מסופר על שהתרחש לאחר הסיפור הטרגי של מכירת יוסף. יהודה, שמילא תפקיד מרכזי בפרשייה זו, ירד מאת אחיו שבהר אל השפלה – אל "איש עדולמי ושמו חירה". ירידה טופוגרפית, מן ההר לשפלה, הנתפסת על ידי חז"ל גם כירידה רוחנית: "וירד יהודה מאת אחיו – שירד מגדולתו."
יהודה נשא את בתו של שוע לאשה, ונולדו להם שלושה בנים – ער, אונן ושלה. יהודה לקח אישה לער בנו, את תמר. ער מת, ואונן ייבם את תמר, אך גם ער מת. יהודה הורה לתמר להמתין עד ששלה יגדל וייבם אותה גם הוא. הזמן חלף, ויהודה לא לקח את תמר לבנו שלה, ובנוסף – אשתו של יהודה מתה עליו. יהודה הלך לתמנה לגזוז את צאנו, ותמר ששמעה על כך, הגיעה לשם אף היא, התחפשה ופיתתה את יהודה. בחשבו שהיא זונה יהודה נתן לה עירבון – חותמו, פתילו ומטהו – עד שישלח לה גדי עיזים כתשלום.
לאחר 3 חודשים שמע יהודה שתמר זנתה (היה ניכר שהיא בהיריון…) וציווה: "הוציאוה ותישרף". אך תמר שלחה אליו את העירבון שהותיר בידה, וטענה – "לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה". יהודה הבין את שאירע והודה בטעותו – "צדקה ממני". ובכך קיבל שמו 'יהודה' משמעות נוספת: לא רק ההודיה של אימו לבורא העולם על הולדת בנה, אלא גם וידויו שלו – ההודאה שלו בחטאו.
מן ההיריון נולדו לתמר זרח ופרץ. פרץ הוא סב-סבו של דוד המלך:
"ואלה תולדות פרץ: פרץ הוליד את חצרון; וחצרון הוליד את רם; ורם הוליד את עמינדב; ועמינדב הוליד את נחשון; ונחשון הוליד את שַׂלְמָה; ושַׂלְמוֹן הוליד את בועז; ובועז הוליד את עובד; ועובד הוליד את ישי; וישי הוליד את דוד" (רות ד יח-כב).
השאלה שעולה מיד היא, כיצד מתוך מעשה בלתי מוסרי שכזה של יהודה (שלא עמד בהבטחתו לתמר ואחר כך פנה אל אישה מופקרת) נולד דוד המלך?
ואכן, גם לדוד היה סיפור דומה; גם הוא נכשל וחטא עם בת שבע. גדולתו היתה בכך שהודה בחטאו. כמו אצל סב-סבו, בתוך החטא מסתתרת הגדולה – היכולת להודות ולומר "צדקה ממני" (פסוק כו)
הגדולה הזו מורכבת משני יסודות:
ראשית, עצם היכולת להתוודות מול כולם. יהודה יכול היה להכחיש את המעשה, וכמעט אין ספק שעקב מעמדו החשוב היו מאמינים לו, ולמרות זאת עמד בפני כולם, ועם הבושה והביזוי הכרוכים בכך הודה בחטאו.
שנית, האבחנה בין מעשה החטא עצמו לבין מהות האדם. ליהודה היתה היכולת להצביע על העשייה השלילית, אך להפריד בינה לבין אישיותו שלו ולהבין שלא הפך לרשע. אולי היכולת הזו הקיימת במשפחת דוד המלך היא שהביאה את חכמינו לטבוע את האמרה: "דוד הקים עולה של תשובה", הוא סלל לדורות הבאים את הדרך להודות ולהכיר בטעות, ובכך לפתוח שער לחזרה בתשובה.
גם בחורבת שוע ישנן מערות מסתור, וגם הן ממרד בר כוכבא. המערות קשות לזחילה ולתנועה, ומי שחפץ באתגר מוזמן להיכנס (לא לילדים קטנים). אחרים אולי יעדיפו לשמור את הנאת הזחילה לחורבת מדרס, שם הזחילה פשוטה יותר.
סיפור יהודה ותמר בראשית פרק לח:
א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו; וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי, וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ; וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה; וְהָיָה בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר. ז וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה–רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי–כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים, וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי–תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ. כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כב וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ. כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח.
תשובה ווידוי:
במשנה תורה להרמב"ם, (ספר המדע, הלכות תשובה, א,א), כותב הרמב"ם: "כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" במדבר ה, ו–ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.
כיצד מתוודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח"
נשאלות כמה שאלות: מה פשרו של הוידוי? מה משמעותו? ומדוע הוא תופש מקום מרכזי כל כך בהליך התשובה?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כותב באורות התשובה (טז,א):
"אחד היסודות של התשובה במחשבתו של האדם הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזה הוא תוכן הוידוי המחבר עם מצות התשובה, שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ה' לחדש את חייו בסדר הטוב אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו". כלומר: השלב הראשון של התשובה הוא נטילת האדם אחריות על מעשיו, ואמירתו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי", שיש בה הכרה עמוקה באחריות, ולא הטחת האשמה באחרים.
הסבר נוסף הוא הסברו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק בספרו 'על התשובה' (עמ' 152–153).
"עד שמגיעים מהרהור תשובה למחשבת תשובה חייבים לעבור מהלך רב. וגם אז, כאשר נולדת בסופה של דרך המחשבה הבהירה, הבנויה בצורה הגיונית – עדיין היא צריכה להיוולד מחדש, בתרגומה לשפת המעשה. בדרך תרגומה של המחשבה למעשה מוכרחה היא המחשבה להתגבש במלים במשפטים הגיוניים… לדברי הרמב"ם, הוידוי הוא הקונקרטיזציה של התשובה. הדיבור נותן למחשבת התשובה ממשות. הוא נקודת השיא ואקורד הסיום של תהליך התשובה הפנימי הממושך".
כלומר האדם נכון להכיר בינו לבין עצמו בחטאו, אך נוח לו יותר להשאיר את הדברים עמומים, מעורפלים במידת מה. הווידוי מחייב אותו להגדיר את הדברים לעצמו, להוציאם ממסתרי הלב אל הגילוי, כי רק כך נפתח בפניו השער להתנתק מן החטא ולהשתחרר ממנו.
העמק הנשקף בדרכנו
צילום: דבורה לב
נחזור למסלול השחור ונמשיך עם שביל הקנים לכיוון חרבת מדרס.
לאורך השביל נמצא צל ונתיישב. אנחנו בדרך לחורבת מדרס, שם ניכנס לזחילה מהנה במערכת מסתור נוספת מימי בר כוכבא.
מיהו אותו בר כוכבא? עד שנות ה-50 לא ידעו מה שמו האמיתי של מנהיג המרד. המקורות שהיו בידינו עד אז היו מעטים מאד. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון שבזכותו אנו יודעים בפירוט רב על התקופות שקדמו למרד הזה, כבר לא היה בין החיים בזמן מרד בר כוכבא. בנוסף, המקורות שהיו בידינו סתרו זה את זה:
מצד אחד, במקורות היהודיים הוא הוזכר כ'בר כוזבא'. כך בירושלמי, (מסכת תענית ד,ה): "תני ר' שמעון בן יוחי: ר' עקיבא היה דורש "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבא מיעקב". רבי עקיבא כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא (כשהיה רואה ר' עקיבא את בר כוזבא היה אומר: 'זהו מלך המשיח')".
מצד שני, ההיסטוריון הרומי אווסביוס (מראשוני הנוצרים, חי בקיסריה וכתב חיבורים היסטוריים חשובים) שכתב על מרד בר כוכבא, ציין – "באותה עת הונהגו היהודים בידי אדם אחד ושמו בר כוכבאס (שפירושו 'בן כוכב') – למעשה, לסטים ושואף רצח…"
בשנת 1950, מצאו בדואים בני שבט התעמרה במערות מורבעת- מערות ששוכנות במצוקי נחל דרגה – ממצאים עתיקים. רולאן דה וו, ארכיאולוג צרפתי הגיע למקום וחפר שם תחת השלטון הירדני בשנים 1951–1953. הוא חשף במערות אלו ממצאים, בהם ממצאים ממרד בר כוכבא כמו יריעות תפילין ואיגרות מימי המרד.
בשנות ה-60 מדינת ישראל החליטה על מבצע מדבר יהודה, שבו יצאו ארכיאולוגים לסקור את המדבר ולמצוא ממצאים לפני שישדדו ע"י הבדואים. יגאל ידין, שחפר בנחל חבר, מצא גם הוא ממצאים חשובים מימי מרד בר כוכבא, בהם איגרות רבות שחלקם אף חתומות ע"י מנהיג המרד בעצמו – כמו האיגרת שנמצאה במערת האיגרות בנחל חבר-
"משמעון בר כוסבא לאנשי ענגדי, ל(מס)בלא (ו)ליהו(נ)תן ב(ר) בעין שלום, בטב אתן יושב(י)ן אכלין ושתין מן נכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכן לכל דבר". באיגרת זו, נוזף מנהיג המרד, שמעון בר כוסבא, באנשי עין גדי, שיושבים ואוכלים בשלווה בזמן ששאר העם עסוק במלחמה
מכאן מתברר שמו האמיתי של המנהיג – שמעון בן כוסבא. ואם כך, מה פרוש 'בר כוכבא' ו'בן כוזיבא'? ככל הנראה, עם פרוץ המרד רבים ראו בו משיח (כמו שאמר עליו ר' עקיבא) ולכן קראו לו בר כוכבא – כוכב. משנכשל, שינו את שמו לבן כוזיבא – מלשון כזב, אכזבה.
בתלמוד ירושלמי (תענית, ד,ה) מובאים סיפורים על בן כוסבא:
"א"ר יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע.שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין. אמר להן: וכי היאך אפשר לבודקן אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון – לא יהיה נכתב באירכטיא שלך, והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך, וכשהיה יוצא לקרב, היה אומר: ריבונו של עולם, לא תסעוד ולא תכסוף". על מנת להתקבל לצבא של בן כוסבא היה צריך לעבור 'גיבוש' מאד מיוחד – מי שמוכן שתיקטע לו אצבע, ראוי היה להיות חייל, והיו לו מאתיים אלף חיילים! רק לאחר שחכמים העירו לו, הוא שינה את השיטה. נקודה חשובה נוספת מובאת בסוף הסיפור, אמירתו של בר כוכבא "לא תסעוד ולא תכסוף". כשהוא היה יוצא למלחמה הוא היה אומר לריבונו של עולם: אל תעזור לי ואל תפריע לי. אני יכול בלעדיך…
כמו כן מתואר המצור על ביתר, כשאלפי חיילים רומאים צרים על העיר- המעוז האחרון של המרד – ובתוך העיר נמצא בן כוסבא: "שלוש שנים ומחצה היה אדריינוס צר על ביתר. והיה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום, ואומר: ריבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום. וכבר רצה אדריינוס להסיר את המצור מן העיר וללכת לו. אמר לו כותי אחד: לא תלך לך, שאני אמסור לידך את העיר. נכנס דרך ביב השופכין של העיר ומצא את ר' אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו כלוחש לו בתוך אזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזיבא. אמרו לו: ראינו את הסבא הזה משוחח עם דודך. אמר לו: מה אמרת לו ומה אמר לך?… אמר לו: אמר לי שאסגיר את העיר. בא (בר כוכבא) אצל ר' אלעזר המודעי ואמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו: לא כלום. מה אמרת לו? אמר לו: לא כלום. בעט בו בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוי רעי האליל עזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרעו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה"(זכריה יא,יז). הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בר כוכבא".
הכניסה למערת הזחילה
צילום: דבורה לב
נמשיך עם השביל שבו הלכנו עד שנגיע לכביש, ואז נמשיך ישר על הכביש לעבר הכניסה לחורבת מדרס. כשנגיע לשלט חורבת מדרס ניקח ימינה לעבר החניה של חורבת מדרס. מהחניה נעלה עם השביל הכחול למערכת המסתור ונרד לכניסה של המערה.
הזחילה במערה דורשת פנס. משך הזחילה כעשרים דקות, וכיוון התנועה הוא חד-סטרי. לכן יש להקפיד על כניסה מהפתח העליון ויציאה מהפתח התחתון. ניכנס למערה ונתחיל לזחול. הדרך מסומנת בחיצים. תוך כדי הזחילה נוכל לשים לב לכך שהמחילות נחצבו כמערכת מפותלת וקשה מאוד לתנועה – דבר המונע מצבא גדול ומסורבל כמו הצבא הרומי להיכנס ולהילחם בתוכן.
הזכרנו קודם שרבי עקיבא, גדול הדור בתקופת המרד, אמר על בר כוסבא שהוא 'מלך המשיח'. בשנת 135 לספירה המרד נכשל, ואותו 'משיח' מצא את מותו בביתר. ייתכן, שהתבוננות בדמותו של שמעון בר כוסבא דרך המקורות היהודיים, תעזור לנו להבין קצת את שהתרחש שם. חשוב לציין, כי כאשר מסופר בתלמוד שרבי עקיבא אמר על בר כוסבא שהוא מלך המשיח: "אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא בא". כבר בתחילת המרד, כאשר הוא נחל הצלחה, היו שחלקו על רבי עקיבא והטילו ספק בדבריו.
התלמוד מספר לנו גם על המוטו של בר כוכבא – 'אל תעזור ואל תפריע': משפט המופנה כלפי מעלה, שכוונתו היא 'אנחנו נסתדר לבד'. התלמוד ממשיך ומספר על הריגת אחד מחשובי התנאים, מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר – רבי אלעזר המודעי – על ידי בר כוכבא בעצמו, בגלל כעס וחשד שווא בריגול.
סיפורים אלו פותחים לנו צוהר להתבונן במי שהנהיג את המרד: בדרך בה הנהיג צבא ובדרך בה הוא התייחס לאחרים בשעת כעס.
פגשנו היום בשני מנהיגים גדולים – יהודה ודוד – שגדולתם התבטאה גם ביכולתם להודות בחטא, בטעות. לכך נדרשת ענווה רבה. המנהיג, אליו מתפלל עם ישראל, אמור להיות מזרע בית דוד לא רק מבחינה פיזית אלא גם ברמתו הרוחנית כפי שהתגלתה כאן.
לאורם אפשר לבחון את דמותו של בר כוכבא. רבי עקיבא ראה בבן כוסבא מנהיג גדול, מצביא ברמה גבוהה, מפקד שמצליח להילחם ואפילו לנחול הצלחה כנגד הצבא הרומי במשך כשנתיים, ולכן הוא נהיה לנושא כליו. אבל אין זה מספיק. לבן כוסבא חסרה הענווה, הן כלפי מעלה: באמירה המופנית כלפי שמיים 'אני יכול להסתדר בלעדיך, אני לא צריך אותך', והן כלפי אנשים אחרים כדוגמת אלעזר המודעי:
נראה, שכדי להיות מלך המשיח, המנהיג צריך לכבד את עמו ולהוקיר כל אחד ואחד מנתיניו. על מנת להגיע למקום כזה נדרשת ענווה רבה מודעות לכך שאינו גדול יותר מבני עמו, ואין לו הזכות לפגוע בהם. עליו להיות אדם סובלני, המקבל כל אחד כפי שהוא ואינו מנסה לכפות על אנשים אחרים את דעתו.
ישנו מדרש הנוגע בנקודה זאת. "…שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה. ובשעה שאני מסתלק מהם, בבקשה ממך: אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו…" (מדרש תנחומא, פנחס, א).
אבל לא רק המנהיג, כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלות שעלו בטיול: האם ישנם זמנים בהם, כמו בר כוכבא בשעתו, הוא אינו מתחשב באנשים סביבו, מרגיש גבוה מהם וחכם מהם. באלו מקומות בחיינו אנו יכולים לנסות ולשפר את עצמנו, לנהוג במעט יותר ענווה, להכיר בטעויות שלנו ובצדק הקיים בדרכו של האחר.
נצא ממחילת המסתור. מכאן נוכל לרדת לרכב. למעוניינים – ניתן להמשיך למסלול מעגלי קצר במדרס העתיקה הנמצאת על הגבעה שמעלינו. שביל זה מוביל אף הוא אל חניית הרכבים.