משביל הסוללה לשער הביזנטי

צילום: חיים מאירסון

לפני שמתחילים ללכת, מילה על סיפורים

במכונית לפני שיורדים אל החניון – נעצום עיניים לרגע וניזכר בערב סטנדרטי מילדותנו; אמא מלבישה אותנו בפיג'מה, אנחנו כבר רחוצים ומסורקים ועכשיו נכנסים למיטה, ואמא מתיישבת על קצה המיטה, מוציאה ספר ומתחילה לספר לנו סיפור, סיפור שאנחנו מכירים היטב… ואנחנו משלימים את המשפטים ונמתחים שוב, ושוב נרגעים, כשהסיבוך מגיע להתרה.

לא בכדי אנחנו אוהבים כל כך סיפורים – העולם שלנו הוא כאוטי, המון פרטים ותיאורים מתרחשים בו במקביל; בני האדם למדו לספר סיפורים אשר מסדרים אותו במקצת ומעניקים לפרטים משמעות.

תוך זמן קצר נתחיל לטפס בשבילים עתיקים אל מצודה שנעלמה במשך אלפי שנים, אך נשתמרה בסיפור, מצודה אשר לוחמים בה עמדו בתנאים לא תנאים מכוחו של סיפור. תוך כדי הליכה בשביליה נברר מה המקום שלנו בסיפור הזה, ואיך נבחר לספר אותו הלאה.

סיור זה מביא מעט שבמעט מסיפורי מצדה; הרוצה להרחיב בסיפור טוב יעשה אם יפנה לספרו של יגאל ידין 'מצדה', לספרו של יוספוס פלוויוס 'מלחמות היהודים' ולפואמה 'מסדה' של יצחק למדן, ועוד היד נטויה.

מסביבנו מרחבים יבשים, אנו נמצאים בדרום מדבר יהודה, "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים ס"ג:ב). אין זה אפילו מדבר, זו צייה, זה אזור קשוח מאוד. קשה לשרוד בתנאים הקיצונים השוררים כאן. באזור זה יורדים פחות מ-50 מ"מ מים בשנה, הצומח דל מאוד, ורובו מרוכז בוואדיות. תנאים קיצוניים אלה הביאו לכך שכמעט ולא היתה פעילות אנושית באזור. קל לשכוח את הנתונים הללו כאשר אנו רואים מסביבנו אוטובוסים, קיוסקים וכך הלאה, אולם היזכרו –הנסיעה היתה ארוכה. אנחנו נמצאים רחוק, במקום שבו יש לרוב רק שקט ומוות. כאן מתחיל סיפורנו.

קבר לוחמי מצדה

צילום: חיים מאירסון

נתחיל ללכת לכיוון שביל הסוללה. נצעד בשביל לכיוון מצדה ונפנה בפניה הראשונה ימינה (לפני מצדה). סמוך לשביל ישנה גבעונת קטנה; נעלה בכמה מדרגות, אנו ניצבים מול מצבה צבאית לא סטנדרטית, גדולת מידות. נעלה אליה, זהו קבר חללי מצדה.

ביום ד, כ"א בתמוז תשכ"ז קבעה מדינת ישראל כי 28 השלדים שנמצאו במצדה יובאו לקבורה כחללי מלחמה בטקס צבאי. מה מביא מדינה מודרנית לקיים טקס קבורה צבאי ממלכתי ל-28 גופות שנמצאו על הר בלב מדבר? יסודותיה של קביעה לא שגרתית זו נעוצים עמוק בגוש הסלע האדיר שמתנשא מעלינו ובעיקר במה שהוא מייצג.

הביטו אל מצדה. הסלעים הבונים אותה הינם דולומיט וגיר. אלו הם הסלעים המאפיינים את סלעי מצוק ההעתקים, הביטו כעת אל ההר הסמוך ממערב – הר בן יאיר. בהר זה ישנה שכבה נוספת של סלע כהה יותר – צור – סלע צעיר יותר – הבדל זה אינו מקרי. מצדה מבודדת מההרים שסביבה על ידי קווי שבר וואדיות עמוקים  שמקורם בתהליך היווצרות בקע ים המלח אותו תהליך שהביא גם להתרוממות גוש הסלע של מצדה, וכך שכבות סלע עתיקות במצדה נמצאות במישור אחד עם שכבות צעירות יותר בהרים המקיפים אותה.

מצדה היא בעצם מבצר טבעי גם ללא הגנות אנושיות. הבסיס הגאולוגי/ אסטרטגי הזה לא נעלם מעיניהם של השליטים החשמונאים, שהיו הראשונים להקים בה מבצר, שממנו לא נשארו שרידים מלבד בור מים במזרח האתר. אחריהם הגיע הורדוס, הבונה הגדול, למצדה. הורדוס בנה בה שני ארמונות ומבני עזר. אחרי מותו עבר מנדט השליטה בישראל לרומא. לאחר עשרות שנות שלטון רומי, בשנת 66 לסה"נ, פרץ מרד בגליל וביהודה – 'המרד הגדול'. במהלך המרד נחרבו ערי הגליל וירושלים. המורדים הגיעו למבצר מצדה והחזיקו בו עד לכיבושו על ידי הרומאים בשנת 72 לספירה, כשנתיים לאחר חורבן בית המקדש, כשכולם כבר ידעו שהקרב אבוד, הסיקריים היחידים שהמשיכו להילחם הגיעו לפה והתרכזו כאן, זו הנקודה היהודית העצמאית האחרונה שהוכרעה על ידי הרומאים בעת מרד הגדול. 

ב-1838 זוהתה מצדה לראשונה על ידי צמד חוקרים אמריקאים- סמית ורובינסון, עד אז היתה מצדה צוק מדברי שנקרא על ידי התושבים המקומים קסר-אס-סבאח. שני החוקרים הכירו את ספרו של יוספוס פלוויוס – יוסף בן מתתיהו, מורד יהודי מהמאה הראשונה לספירה, שהפך לאחר כניעתו להיסטוריון רומאי ותיאר את תולדות המרד בצורה מפורטת. פלוויוס מתאר את מצדה בפירוט; מצדה הינה ההר היחיד במצוק ההעתקים המוקפת בערוצים מכל כיוון, לכן היה קל מאוד לזהות אותה. סמית ורובינסון מצאו את שרידי המחנות הרומים למרגלות ההר הבודד, הם ציינו את מיקומה אך לא חשפו את האתר. בין 1963 ו-1965 נערכה חפירה מסודרת ומסיבית במצדה בראשות הרמטכ"ל במיל' יגאל ידין. מהלך החפירה ותוצאותיה מתועדים בספרו 'מצדה'. אחוזי הלחות הנמוכים במדבר אפשרו את שימורם של ממצאים אורגניים שלרוב נרקבים במהירות – כמו שרידי פירות, תיקי עור ושיער אנושי. 28 השלדים שנמצאו על המצדה הובאו כאן לקבורה, כחללים. מצדה היתה הנקודה האחרונה שבה התקיימה עצמאות יהודית, וכאשר נמצאו השלדים על ידי חופרים ישראלים במדינה היהודית החדשה היה זה מעין חיבור בשרשרת ההיסטוריה. הרמטכ"ל הראשון (בפועל) של צה"ל חשף את האתר בו התרחשה מלחמת העצמאות האחרונה לפני גלות יהודה.

נרד בשביל היורד מהמצבה ונתחיל לעלות בסוללה אל המצדה.

נבחין בין חלקיה השונים של הסוללה – הסוללה בנויה על אוכף סלע טבעי המוגבה מסביבותיו, המשולש הלבן הוא החלק המלאכותי, הרומאים שפכו כמויות אדירות של עפר על מנת ליצור אותו, שיפועה של הסוללה הינו (10-). במקור היתה הרמפה רחבה יותר ואפשרה העברה של איל מצור אל החומה המתנשאת במרומי מצדה.

הכניסה לארמון המערבי

צילום: חיים מאירסון

בקצה הסוללה ניכנס בשער האבן הביזנטי, ולפנינו תתגלה במת ההר של מצדה. נפנה ימינה וניכנס אל הארמון המערבי. נתבונן בדגם הארמון ונעלה במדרגות העץ אל תוך הארמון.

הארמון המערבי היה המכלול הראשון שנבנה על ידי הורדוס במצדה יחד עם מגורי חיילים. כמו שניתן היה  לדמיין, הארמון הוא מבנה ענק, ששטחו לא פחות מ-3700 מ"ר. לאחר טיפוס במדרגות נגיע לרצפת פסיפס מיוחדת; זוהי רצפת הפסיפס העתיקה ביותר שנשתמרה בארץ ישראל. הורדוס הגיע למצדה לראשונה כאשר ברח מהמלכים החשמונאים שנלחמו בו, הוא השאיר במבצר את משפחתו וברח לרומא. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הגיע לרומא; הוא התחנך שם והיה מעורה מאוד בתרבות. כאשר חזר הורדוס כשליט לארץ הוא החליט לפאר את מצדה ובנה בה ארמונות כמיטב התרבות הרומאית. רצפות, כפי שרואים פה, אפשר למצוא גם באיטליה. האדריכלות מוקפדת מאד, וסממני העושר בולטים בכל מקום. עם זאת הקפיד הורדוס לא לשבץ דמויות האסורות לפי היהדות.

בפינת הרצפה נמצא מבנה מגושם, נתקרב אליו וננסה לנחש למה שימש? אכן, לא קשה לזהות שמדובר במעין טבון, כיריים ששובצו ברצפה ללא מאמץ אסתטי מיוחד. הכיריים נבנו על ידי המורדים, כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כשהארמון חולק למגורי משפחות אחדות. בפינה אחרת נבחין ברצפה הרוסה, החלל הזה הינו מקווה טהרה. שני הפריטים הללו מספרים לנו על המורדים שהגיעו לכאן, תרבות הפאר של הורדוס לא היתה לרוחם. להיפך, הסיפור של הורדוס היה סיפור שהם רצו להשמיד. ההזדהות שלו עם רומא היתה מנוגדת לשאיפתם לעצמאות. המורדים השחיתו את האסתטיקה המוקפדת של הורדוס, הפגינו כלפיה יחס של זלזול. בתוך הרצפה הרומית המפוארת שהרסו הם בנו שני פריטים שחשיבותם קריטית לקיום חיים יהודיים; כיריים ומקווה טהרה. לחם הוא המצרך הבסיסי, הוא המזון החשוב המסמל בתורה מזון. המקווה מאפשר חיי אישות יהודיים – המשכיות הדורות נשמרת, בקדושה. שני הסמלים הללו הרסו את הפסיפס של הורדוס, פסיפס המסמל את התרבות הרומאית.

כמו המורדים שחיו במציאות המורכבת מתרבויות שונות, גם אנו כאזרחים במדינה יהודית-דמוקרטית, יהודית-מערבית, חווים את המפגש בין שתי התרבויות והחיכוכים העולים ממנו. מה מעורר בנו ההרס של הפסיפס – שמחה וגאווה או שמא כעס וצער, מה היינו בוחרים לעשות במקום אותם מורדים? איך אפשר להכיל שתי גישות הפכיות כאלה בחיים? ואולי זה יכול להתקיים רק בארמונות ובאגדות?

דגם הארמון הצפוני

צילום: חיים מאירסון

נרד מן הארמון דרך מדרגות העץ, נפנה שמאלה ושוב שמאלה (צפונה). נגיע לשביל האספלט ונפנה שוב שמאלה וימינה. נמשיך עד קצה במת ההר, עד לארמון הצפוני על שלוש מפלסיו. 

פסגתו של הר מצדה הינה רמה מישורית טרפזית שמידותיה 600 x 300 מטר בערך. בקצהו הצפוני של הטרפז משתפל ההר בשלוש מדרגות סלע אל צלע אנכית הנופלת אל תהום נחל מצדה. נתקרב אל הגדר, הרוח הצפונית העזה מכה בנו. נביט סביבנו – קל להבחין בשרידיו של מחנה הלגיון הרומאי על המישור המשתרע מולנו. גדר האבנים הרבועה שתחמה את המחנה עדיין בולטת בשטח, ויסודות המבנים הותירו גם הם רישומים ברורים בקרקע. מסביב למצדה נבחין ב'דייק'- שביל פטרול רומאי, העובר בין המחנות השונים שהקיפו את מצדה; אורך הדייק 4.5 ק"מ. כל כמה עשרות מטרים יש קטע עבה יותר בדייק, בו שכן מוצב.

הלגיון הרומאי העשירי הגיע למצדה כתחנה אחרונה לאחר שנלחם בקרבות המרד הגדול, מפקד הלגיון פלביוס סילבה הביא לכאן לא פחות מ-10,000 לוחמים ותומכי לחימה שונים על מנת להכריע את המבצר האחרון של יהודה. איך מכלכלים 10,000 איש במקום שכוח אל, שהדרכים אליו אינן מתוחזקות ויורדים בו 50 מ"מ מים בשנה? איך ומהיכן מביאים מים לשתייה? אוכל? עצים לבנית המצור? הרומאים השקיעו אנרגיה רבה והשתמשו במיטב הטכנולוגיה שעמדה לרשותם על מנת להקים מחנה צבאי הולם בתנאים הקיצוניים של אזור מצדה. הם לא יכלו להרשות לתנאים לעצור אותם, מכיוון שהסיפור שנבט על ההר יכול להיות הרה אסון עבורם, הוא יכול היה לעורר השראה ותקווה בלב יהודי האימפריה ולעורר מרד נוסף.

נניח לרגע את המחנה הרומאי ונכנס לארמון ההרודיאני לראות מה התרחש על המצדה. אנו נכנסים כעת לארמון הצפוני. נתחיל מן המפלס העליון. שם ברחבה יש דגם של הארמון התלת-מפלסי. הארמון הזה ומבני השירות הרבים סביבו נבנו בשלב שני על ידי בנאיו של הורדוס המלך. לבד מן היתרון האסטרטגי בהקמת הארמון בקצה המצוק הבלתי נגיש, הרי שיושביו נהנו מן הצל ומהבריזה. מנקודה זו ניתן להתרשם מהדרגות התיכונה והתחתונה ממבט ציפור, נרד אל שני המפלסים התיכון והתחתון. ההפרש הכולל בין מדרגות הסלע הינו 30 מטר, ובין הדרגות חיברו מדרגות שחרבו ברעידת אדמה. הכניסה אל אגף המגורים הינה מבעד לשני עמודים, האגף כולל ארבעה חדרים ואולם תווך שהיה מקורה. החדרים היו מרוצפים בפסיפס עם דגמים גיאומטריים, וקירותיהם עוטרו בציורי קיר. בחדר הדרום-מערבי נשתמרה רצפת פסיפס עם דגמי משושים בשחור ולבן. דגם דומה נמצא ברצפת חצר בית המרחץ הגדול. לסגנון זה ישנן מקבילות באיטליה ויש בכך להעיד כי אמני הפסיפס, כמו גם אמני הפרסקו, הובאו על-ידי הורדוס היישר מאיטליה. במרכז הדרגה התיכונה עמד אולם עגול מוקף עמודים, ממנו שרדו רק היסודות. האולם יועד לאירוח ולסעודות. גם הדרגה התחתונה נועדה למשתאות ולאירוח, ובמרכזה אולם מוקף סטווים. אל קיר הסלע הדרומי צמודים עמודים שלראשם כותרות קורינתיות אשר עוטרו במקור בצבע. הקירות החיצוניים של האולם המרכזי טויחו ועוטרו בדגמים מכוירים (סטוקו) בעוד שקירות הפנים עוטרו בפרסקאות בדמות לוחות שיש צבעוניים ובדגמים גיאומטריים. הציורים נראים עזים, כמעט מלאכותיים. כאשר חשף יגאל ידין את החדר בשנות ה-60 היו הפרסקאות צבועים בגוונים חזקים, עם הזמן דהו הציורים, וידין חידש אותם. עם השנים שוב חלה הדרדרות במצב הפרסקאות וב-2007 חידש אותם אומן שימור איטלקי. עקב מצבם הרגיש מוצגים הפרסקאות המקוריים במוזיאון יגאל ידין, ובשטח עצמו נוצרו פרסקאות שנוצרו באותה שיטה וחומרים בהם השתמשו אמניו של הורדוס. המאמצים שהושקעו בתפאורה לא היו לחינם, היא אכן מרשימה.

מהארמון נעלה אל בית המרחץ הסמוך אליו.

בתי מרחץ היוו חלק בלתי נפרד מהתרבות הרומית. אל בית המרחץ, הבנוי בסגנון רומאי, נכנסים דרך חצר מוקפת עמודים שנועדה לתרגילי התעמלות. אך איך אפשר לקיים בית מרחץ באזור שבו יש פחות מ-200 מ"מ מים בשנה? הורדוס רתם לעזרתו את הטכנולוגיה של אותה התקופה. הוא בנה אמות מים לאסוף את הזרימה השטפונית מהנחלים, ובורות שאליהם יתנקזו מי הגשמים. בסופו של דבר קיבל מספיק מים לקיום בית מרחץ, ממש פלא טבע. הורדוס שעולמו התרבותי ינק ישירות מרומא הושפע מדמות הקיסר הרומי שמצויר כחצי אל, הוא ראה עצמו כשליט אדיר ומוכן להסתכן בפעולות בנייה נועזות מתוך ההכרה הזו. הניגוד בין הסובב הריק, המדברי, שלא נגעה בו יד אדם לבין מבני מצדה שנבנו בטכנולוגיות המפותחות ביותר של אותו זמן רק מחזק את התחושה שאפשר לעשות הכול, כולל הפיכת המדבר, מקום ההישרדות, למקום של תענוגות.

והיכן המורדים בסיפור? נכנס אל חדר ההלבשה המעוטר בציורי קיר ובמרצפות אבן ייחודיות. בזמן המרד הותקנו במקום ספסל, הבנוי מחוליות עמודים, ומקווה טהרה. גם המורדים התנהלו כנגד כל הסיכויים; ירושלים נפלה, נחרבה ונשרפה, כל המציאות שהכירו אבדה ללא שוב, והם עצמם נהלו חיים יהודיים מלאים על פסגתה של מצדה. 

מקום גילוי 'גורלות'

צילום: חיים מאירסון

נצא דרך פתח שנפרץ בעבור המבקרים ונחלוף ליד אזור תנור החימום. נרד ונפנה ימינה במסדרון המחסנים, לעבר נקודת גילוי 'הגורלות'.

אנו עומדים באחד המחסנים שנבנו כחלק ממכלול הארמון הצפוני. הארכיאולוגים שמגיעים לכאן, מצוידים בספר 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים'. בספר מתאר יוספוס את הלילה האחרון של מצדה. היה זה ליל פסח, במורד ההר סיימו הרומאים לבנות את הסוללה והחלו להעלות את איל המצור על מנת לבקוע את חומת מצדה, ומראש ההר נשמעו קולותיהם של המורדים מספרים לבניהם את סיפור יציאת מצרים. כאשר הבין אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה, כי מצדה עומדת ליפול כינס את 960 יושבי מצדה ונשא לפניהם נאום, ובו קרא להם לבחור בחירות על פני העבדות, גם אם משמעות אותה חירות הינה מוות. יוספוס מספר שהנצורים נענו לקריאתו, בהמשך הערב התכנסו הגברים על מנת להטיל גורל. הגורלות הוטלו על מנת לקבוע את סדר ההריגה, על כל גבר הוטלה המשימה הנוראית של הריגת משפחתו, וכמה מן הלוחמים קיבלו את התפקיד להרוג את חבריהם. בגורלו של לוחם אחד עלה להרוג את הלוחמים שנשארו וליפול על חרבו. לכשיגיעו הרומאים יימצאו אך מתים במצדה. במקום שבו אנו עומדים נחשפו 19 אוסטרקונים – כתובות על גבי שברי חרס, ובהן קבוצה מובחנת של שמות, ביניהם "בניאיר", שמו של מנהיג המורדים במצדה. ידין קישר קבוצת חרסים זו עם הגורלות שאותם, עפ"י יוספוס, הטילו המורדים בלילה האחרון.

ייתכן, שסיפור ההתאבדות לא התרחש מעולם, שהאוסטריקונים שמשו למטרה אחרת לגמרי. ייתכן, שהמערכה במצדה נמשכה, ויוספוס בחר בסוף מסוים למצדה מסיבות השמורות איתו. אולם סיפורו של יוספוס נשמר שנים רבות והותיר רושם עמוק בעת ראשית הציונות.

מכאן נפנה לרחבת הכניסה המערבית, ששימשה צומת מרכזי בתנועה בהר. לכאן הגיע מי שהעפיל ממערב ונכנס דרך 'שער המים'.

מצפה גג בית המרחץ  – נעלה אל גג בית המרחץ הגדול, שדרומית לו נפרש גוש המחסנים הלא-חפורים. נדבכי הקירות מוטלים על צידם כתוצאה מרעידת אדמה (שהתרחשה, ככל הנראה, במאה הרביעית לסה"נ), שהייתה הגורם המרכזי לחורבן המבנים במצדה. תשעה מחסנים נמצאו במצדה. בחפירות שנערכו בהם נמצאו פריטים רבים – פירות, חרצנים, כדים, קנקנים. הורדוס החזיק כאן מלאי שיתאים לארמונו המפואר. בין השאר נמצאו במחסנים אמפורות – קנקנים מאיטליה. המחסן בו נמצאו הינו מחסן מטויח; מטרת הטיוח היתה כנראה לאסוף את הנוזלים במידה, והם נשפכו מהקנקנים. ארבעה מחסנים נחפרו, אך חמישה הושארו כפי שנמצאו על מנת לפתוח אותם בבא העת כאשר טכנולוגיות חדישות יותר יאפשרו פענוח מתקדם יותר של הממצאים.

הארכיאולוג אהוד נצר מצא במחסנים זרעים, שזוהו על ידי המחלקה לארכיאולוגיה בוטנית באוניברסיטת בר-אילן כזרעי תמר, והם הועברו לאחסון. 30 שנה מאוחר יותר שמעה עליהם ד"ר סאלון מהמרכז לחקר רפואה טבעית בהדסה. לבקשתה קיבלה 3 זרעים אותם העבירה לד"ר סולוואי, בוטנאית מומחית להנבטת זרעים עתיקים, שהייתה סקפטית בנוגע לסיכויי ההצלחה בפרוייקט. לאחר חודש של טיפול הגיח נצר קטן וירוק לאויר העולם. העץ קיבל את השם 'מתושלח', זהו זרע העץ העתיק ביותר שהונבט אי פעם. כל זרע שנובט והופך לעץ הוא פלא קטן. בסיפור של התמר ממצדה יש בנוסף לכך עוד עולם שלם של סמלים, עץ קטן שצומח כנגד כל הסיכויים. אולי זה מה שקורה לכל מי שמגיע למצדה.

פסיפס בארמון המערבי ומבני קנאים

צילום: חיים מאירסון

נרד מהגג ונמשיך מזרחה עם החומה לעבר בית הכנסת.

אנחנו נמצאים באחד הסוגרים המרכיבים את החומה שאותה בנה הורדוס סביב למצדה כשלב אחרון בפעולות הבניה שלו. כאשר המורדים הגיעו למצדה הם שינו את ייעודם של הסוגרים על מנת להתאים אותם לצרכיהם. את הסוגר שבו אנו עומדים הם הפכו לבית כנסת, הוסיפו ספסלים, עמודים וחדר קטן בצד. מדוע בחרו המורדים דווקא בסוגר הזה? כנראה מפני שהוא הקרוב ביותר לכיוון הנכון לירושלים.

כאשר הגיעו הארכאולוגים לחדר הזה, הם מצאו שני בורות בגובה 40 ס"מ, ובהם מגילות כתובות בכתב עברי. אחד מקטעי המגילות שנמצאו הינו מספר יחזקאל (פרק לז) – חזון העצמות היבשות. יגאל ידין חפר את בית הכנסת בשנת 1963, 18 שנה לאחר שאירופה התמלאה בעצמות יהודים. מדינת ישראל הצעירה מלאה באנשים שברחו וניצלו מהמשרפות, ויגאל ידין קרא במצדה נבואה עתיקה – "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה; בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם–עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-ה".  

גרפיטי בבור המים הדרומי

צילום: חיים מאירסון

נחצה שנית את במת ההר, הפעם אל הקצה הדרומי, אל בור המים, בו נמצא כיתוב מענין שיחבר אותנו לתקופה שונה לחלוטין.

נרד במדרגות לתוך בור המים – המאמץ האדיר והידע הרב שהושקעו בבניית בורות המים במצדה מודגמים בבור מים גדול זה, גרם של ‎64 מדרגות חצובות מוביל אל חלל הבור, שקירותיו טויחו בשכבות רבות. 

אך לא רק מים עברו בבורות.
במשך שנות גלות ארוכות סופרו שוב ושוב סיפורים על יהודים המקבלים על עצמם את החורבן, כמו סיפורו של רבי עקיבא שבשרו נסרק במסרקות ברזל ונפטר בעת אמירת שמע ישראל. עם הופעת הציונות עלו מתהום הנשייה סיפורים, שסיפקו תמיכה רעיונית לתנועת השיבה לארץ והתקומה הלאומית. סיפורם של החשמונאים וסיפורו של בר כוכבא תפסו מקום של כבוד. גם ספרו של יוספוס – מלחמות היהודים – זכה לחידוש. ב-1924 תרגם בוורשה ד"ר יעקב נפתלי שמחוני את הספר לעברית. התנגדותם הפעילה של הקנאים ומלחמתם עד הכרעה קיבלו בספרו לגיטימציה. כתוצאה מפרסומו מחדש של הספר יצאו מאות צעירים ובני נוער אל מצדה. ההגעה למצדה הייתה כרוכה בהליכה מאומצת, לינה בשטח ומשמעת מים חמורה. 

ב-1927 פרסם יצחק למדן, חלוץ בעליה השלישית, את הפואמה 'מסדה'. למדן ששר על צמא לחרות, על פטריוטיות וגבורה לאומית, תאר את הקשיים העצומים בהם נתקלו העולים בתקופה זו; את הייאוש, החורבן והבלבול שליוו אותם בצאתם מהגולה, שבה התנהלו פוגרומים, ואת תקוותם להיוושע במאבק חסר פשרות דוגמת המאבק במצדה. הפואמה התפרסמה, ומצדה הפכה לסמל, והחלה תופסת מקום מרכזי יותר ויותר בתודעה הלאומית של הישוב הקטן בארץ ישראל. 

הסתכלו על הקיר שמשמאל למדרגות בור המים, ישנה שם כתובת. זו אינה כתובת עתיקה, מדובר בגרפיטי שהשאירה קבוצה מתנועת הנוער העובד שיצאה מזוהר-סדום-עין בוקק לכיוון חברון ב-1943. מסעות למצדה של תנועות הנוער ואח"כ הפלמ"ח למצדה נמשכו החל מראשית שנות ה-40 ועד לתש"ח. המסעות היו ארוכים מאוד ומפרכים, הם נמשכו מספר ימים וכללו אתרים רבים בהר ובמדבר: בית הערבה, קלי"ה, עין גדי, מצדה, סדום, נחל תקוע, חריטון, וכן בית לחם, אל ערוב, חלחול, חברון, זיף, יאטה. היו גם מסעות שגלשו לנגב, והמפורסם שבהם הוא מסעה של פלוגת הסיירים (פלוגה ג') של הפלמ"ח בשנת 1944 בהנהגתו של אורי יפה, לנחל חתירה ופריצת 'נקב אל יהוד'-מעלה פלמ"ח. למסעות אלו היה תפקיד חשוב ביותר בבניית התודעה הלאומית של הנוער הצעיר וחיבורם לארץ. 1943 הייתה גם שנת ההשמדה הגדולה של יהודי אירופה. הסיפורים הראשונים על שואת יהודי אירופה החלו להגיע, והאיום של צבאות גרמניה התקרב, רומל הגיע אל אל עלמין. בזמן של השמדת יהודי אירופה, בזמן שמדינה יהודית חדשה קרמה עור וגידים,  עלו צעירים יהודים אל מרומי מצדה כדי להכריז – "שנית מצדה לא תיפול". בני הנוער הללו לא הגיעו לירושלים חסרת הילת הגבורה ההרואית על מנת להיטען בכוחות, אלא דווקא למצדה, להתחבר למקום האחרון בו הייתה עצמאות למדינה יהודית. כל זאת למרות שבסופו של דבר הלגיון הרומאי סגר על מצדה ואף יכול לה. אחד הדברים המשמעותיים להם נדרשו היהודים בארץ בשנות ה-40, כשהישוב בארץ היה תחת השלטון הבריטי, הזר, היה כוח מניע פנימי, חירות נפשית ורוחנית. הלימוד הגדול ממצדה רלוונטי מתמיד – באין אפשרות לשלוט על המצב הפיזי – לפחות יחזקו את התודעה וההכרה הנותנים את הכוח לעמוד איתן מול כל אויב בשער. 

צעדנו היום בעקבות סיפור שאיננו רק מסדר את המאורעות – התחלה, אמצע וסוף – אלא גם נותן משמעות, השראה. אם היו כאן הורדוס ורומאים שעמדו מול המדבר, אם היו כאן מורדים שעמדו מול הרומאים מכוחו של סיפור על עם שיצא לחירות, אם מסופר פה על עצמות שקמות לתחייה, מה אקח אני איתי? מה יהיה הסיפור שאספר אני במצדה? מה מהסיפור ימשיך איתי לסיפור חיי ויהפוך לחלק מהסיפור שלי ושל משפחתי?