הכניסה לשמורה

צילום: דבורה לב

אחרי שער העץ, ניצב שלט הסבר עם מפת המסלול ומתקן דפדפות.

תצפית מראש הצוק

צילום: דבורה לב

מהכניסה נפנה שמאלה בשביל מסומן אדום – "שביל המצוק" – ותוך דקות אחדות נגיע לראש מצוק החוף, ולצומת שבילים כחול-אדום.

אנו עומדים  כעת על החומר ממנו בנויה רצועת החוף שלנו – הכורכר, סלע משקע יבשתי אפור חום ומלא זוויות. איך נוצר הסלע?

על מנת להבין איך נוצר סלע הכורכר עלינו ראשית לבחון את החול המרכיב אותו. 90% מהחול הינו קוורץ, וממנו מופקת הזכוכית אותה אנחנו מכירים בבית. 7% קלציט, זהו אותו חומר גירני הקיים בים בצדפות ובשריונות סרטנים ועוד. וכ-3% מינרלים שונים של סלעי יסוד (הנוצרים מלבה). שלושה אחוזים אלה עוזרים לנו לגלות את מקור החול המגיע אלינו, שכן הם נמצאים רק במעלה הנילוס בואכה הרמות הבזלתיות של אתיופיה. החול מגיע אלינו ויוצר לנו דיונות על מישור החוף. למעשה כרגע אנו נמצאים על ראשה של דיונה, ובהמשך יהיו ירידות כך בצורה גלית לאורך מישור החוף שלנו. עם השנים הדיונות נחשפות לגשם הממיס את 7% הקלציט ומחלחל למטה ומתקשה מחדש בדיוק תהליך דומה למה שאנו מכירים אצל נטיפים, כאשר הקלציט מתקשה הוא מגבש אליו גם את הקוורץ שבתחתית הדיונה, ונוצר  סלע הכורכר שהוא למעשה דיונה מאובנת.

סלע הכורכר הדומם טומן בחובו סוד המייחד אותו. בניגוד לשאר סלעי הארץ, כגון הגרניט באזור אילת והגיר באזור ההר, שנוצרו בכור ההיתוך של בטן האדמה תחת המים, סלע החוף נוצר באוויר הפתוח. תהליך היווצרותו גם מהיר הרבה יותר מתהליכי היווצרות הסלעים האחרים, ומאידך מלווה בלכידות הנמוכה ובחולשה של הסלע וביכולת החלחול הגבוהה. כלומר יש כאן סלע הבונה את עצמו מהר, באופן גלוי ועל פני השטח, וכזה שאיננו מצטיין בתכונות של חוזק ואטימות, אלא מתפורר.

המאפיינים האלו יוצרים את תבנית הנוף של יושבי החוף; קצב מהיר של התפתחות, חשיפה מתמדת אל העולם החיצוני, יחד עם חוסר לכידות וסדקים רבים. חלק ממאפייני החוף הטבעיים מאפיינים גם את  התרבות הגדלה על הסלע הזה. חשבו על חמש ערים שאתם מכירים בחופים שונים. האם אתם יכולים לחשוב על מאפיינים כאלה בדימוי שיש לכם לאוכלוסיה ולקצב החיים בערים אלו?

מבט מלמעלה על השתברות הגלים

צילום: דבורה לב

נמשיך בשביל האדום ונגיע למרפסת תצפית בראש המצוק

התצפית מוקדשת לזכר תרמילאים ישראליים שנהרגו ב'דרך המוות' בבוליביה. מנקודה זו ניתן לראות את חופי נתניה בצפון (וגם את ארובות תחנת הכוח בחדרה) ובדרום את חופי הרצלייה, וביום בהיר מאוד – לא, לא את החרמון… – את הארובות של תחנת הכח באשדוד.

רצועת החוף כולה נפרשת לנגד עינינו בקו דק וארוך, המבט הנע בין נתניה בצפון להרצליה בדרום עובר בדרכו כמעט 180 מעלות של אופק כחול, של הים.

מבחינה טכנית הים איננו חלק מהארץ, משטחה של מדינת ישראל. למרות החלוקה למים טריטוריאליים וכאלה שלא, הגבול הגיאוגרפי הראשוני נעצר בקו הטבעי, קו החוף. אולם אין זה פשוט כל כך. לים הגדול המשתרע מולנו קיימת השפעה מתמדת על היבשה, וניתן אף לומר שאלמלא הים ארצנו הקטנה ותבנית הנוף שלה היו שונות לחלוטין.

עוד משחר ההיסטוריה היווה הים סמל למה שמעבר לתפישת האדם. הגלים הנשברים אל החוף ללא הפסק  שימשו תזכורת או הד לקיומו של כוח אדיר החבוי במעמקים, כוח מיתולוגי שלעיתים לבש צורה של מפלצות, דגי ענק או יצורים אחרים, שהסתערו על המרחב של היבשה וכירסמו בה. האיום המיתולוגי לבש לעיתים אופן מוחשי כמו דמות גויי הים, אותם עמים שבעזרת צי אוניות חזק פלשו לפתע אל החוף, כבשו אותו והפכו אותו למעוזם. כך הפלישתים שבאו מאיי הים התיכון והתנחלו בערי החוף הדרומיות של ישראל.

אולם הים איננו רק הכוח המאיים על החוף והיבשה. באופן פרדוקסלי הוא הבונה אותו. דיונות החול המהווות חלק נכבד ממישור החוף שלנו הגיעו מהרי  אפריקה דרך הנילוס אל הים. זרמי הסחף של הים התיכון הנעים ממצרים צפונה ומזרחה הביאו את החול אל חופי ארצנו ובנו, גרגר אחר גרגר, את רצועת החוף היפה הזו. גם מבחינה תרבותית וכלכלית, דרכי המסחר בים מאפשרות את הקשר וההשפעה ההדדית שבין עמים ותרבויות. די אם ניזכר שהעצים שמהם נבנה בית המקדש הגיעו מלבנון דרך הים, את "אוניות תרשיש" של שלמה המלך שהפליגו וסחרו ברחבי חופי הים התיכון, ועוד רבות האפשרויות והקשרים הנפתחים בזכות הים.

החוף, קו המגע שבין הים ליבשה, מכיל בתוכו את היחס המורכב, המפליא והמעט פרדוקסלי בינינו לבין האופק הכחול המגיע עד לקצה גבול הראיה.

אירוס הארגמן

צילום: ד"ר אבישי טייכר PikiWiki

מגבעת התצפית ממשיך השביל דרומה ופוגש דרך כורכר רחבה לאורכה נמשיך דרומה. הדרך חולפת בקרבת שוקת שהוצבה עבור הצבאים בגן הלאומי. נא לא להתקרב אליה, היא משמשת מקור מים בלעדי לצבאים. מעט אחרי השוקת נגיע לריכוז פרחי אירוס ארגמן הפורחים בפברואר.

ריכוז האירוסים שלפנינו אינו טבעי, הוא נשתל כאן בתחילת שנות האלפיים במאמץ לייצר אוכלוסיה נוספת של המין הנדיר בשטח המוגן כחוק. אירוסי הארגמן גדלים רק בארץ ישראל – הם צמחים אנדמיים. האירוסים צומחים בקבוצות גדולות. אוכלוסייתו של האירוס הידלדלה מאד מכיוון שרוב שטחי בית הגידול הטבעי שלו הפכו ליישובים ולשדות מעובדים. הצמחים הנמצאים בשמורה הועתקו לכאן מנתניה.

בנוסף לאירוסים צומחת לאורך השביל צמחיה מגוונת, הכוללת צמחי חולות וחוף הים – כמו עדעד כחול וחבצלת החוף – וכן שיחים ועצים כדוגמת שיטה כחלחלה – מין פולש מאוסטרליה, שהובא לארץ לצורכי ייצוב חולות ומניעת סחף, ובהתפשטותו המהירה מהווה כיום איום קשה על בתי הגידול הטבעיים בארץ.

חולות מישור החוף יוצרים קשר גאוגרפי רציף עם חולות צפון הנגב וסיני. בזכות הרצף הזה היגרו לכאן צמחי מדבר מובהקים כגון הרותם. אולם, בשונה מאזורים מדבריים, חוף השרון שוכן באזור גשום יחסית, ולכן חודרים לרכסי הכורכר גם צמחים שאזור תפוצתם הוא ים תיכוני, כמו החצב המוכר לנו מאזורים אחרים בארץ.

הגיוון בצומח החוף נובע גם מהגיוון בקרקעות: באזור החוף ישנם סלעי כורכר, אדמת חמרה הנוצרת מבליה של הכורכר וחולות.

בנוסף להתמודדות עם הציוויליזציה ועם הפיתוח המודרני הצמחים הרבים המצויים בחוף נאלצים להתמודד גם עם תנאי המחייה בחוף עצמו. חלק גדול מהשיחים והעצים באזור נמוכים ושרועים על האדמה בשל הרוחות העזות, המלוות ברסס מלוח הצורב את הצמחייה. אחת הדוגמאות להתמודדות עם תנאי הסביבה הקשים היא חבצלת החוף, שעליה מכוסים בחומר דמוי שעוה המגן עליה משריטות של גרגירי חול ומלח, וצורת העלים שלה מאפשרת לה התגוננות מפני הרוחות בכך שהיא כאילו 'מתכופפת' ונהיית חשופה פחות לרוח.

אנו מתבוננים בצמחי החוף ומגלים, שלא פשוט לגדול כאן. אמנם יש כאן מגוון ואפשרויות רבות, אך תנאי הסביבה בעלי העוצמה נושאים עמם גם קשיים – הים ,המלח, הרוח והקרקע המתפוררת. במובן מסוים דורש החוף מהצמחים הגדלים בו לגדל קליפות עבות ולשמור על צללית נמוכה, שטוחה. אותם חיבורים בין הים ליבשה אשר מקשים כל כך על אוכלוסית הצומח הם אלה שתורמים להתפתחות מרכזי אוכלוסיה ותרבות אנושית אדירים. יתכן שהעצמות האדירות של המפגש, המאפשר תקשורת, מסחר ומשאבים, אותו חיבור בין ים ליבשה, מצמיח את התרבות האנושית בקצב מסחרר ויחד עם זה מקשה על הצמיחה המבוססת, ארוכת הטווח בתחומים עמוקים כמו מחשבה, פילוסופיה ואמונה. תושבי החוף הנתונים להשפעה בלתי פוסקת מתפתחים אך שורשיהם נתונים תמיד בסכנה, על הטוב והרע שבכך.

אחרי ריכוז האירוסים, נפגוש את השביל המסומן ירוק. באזור המפגש נמצאת מחצבת חול נטושה – 'חליקס' בפי תושבי שפיים. זוהי פינה נעימה לשעשועי חולות וגלגולים עם הילדים. חלקו האחרון של השביל השחור חולף לאורך חורשת איקליפטוסים בה נמצא חניון מטיילים ושולחנות פיקניק, ועימו נגיע חזרה לנקודת ההתחלה.

לסיכום נזכר במה שפגשנו, בעוצמות הגדולות שיש בנקודת המגע שבין הים ליבשה, בבעיות הנובעות מכך ליושבי החוף, ובעיקר בשאלות שאנו מפנים כלפי עצמנו, המטיילים כאן: האם משהו מההתמודדות הזו קיים גם בנו? מהי היבשה שלנו, מהו האופק הכחול אליו אנו נושאים עין?

הקשבה אחרונה להמיית הגלים הבלתי פוסקת המלווה גם היא את החוף ויושביו. המיה המזכירה את העוצמות החבויות כאן, בקו המגע, בחוף..