מבט לכיוון העיר העתיקה

צילום: איל פלום

דוד המלך, משורר תהלים, מתאר את עירו – "ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם" (תהילים קכ"ה). השימוש בדימויים הלקוחים מהטופוגרפיה של ירושלים כדי לתאר משמעות רוחנית הינם הציר שעליו סובב סיורנו. אנו, הרגילים בהפרדה שבין העולם הארצי, המוחשי, לבין העולם השמימי, המופשט, מביטים על הנוף הגאוגרפי כעל תוואי שטח ותו לא. אולם, בשורה הזאת של המזמור ישנה הזמנה להתבוננות אחרת  בירושלים של מטה הקשורה בקשר בל ינתק לירושלים של מעלה.

רכס ארמון הנציב, מאפשר נקודות מבט אחדות אל ירושלים. נתחיל במרפסת התצפית שבטיילת שרובר בארמון הנציב. אנו צופים צפונה אל הגרעין הקדום של ירושלים, אזור העיר העתיקה. אחד הדברים הבולטים הנצפים מנקודה זו הוא פער הגבהים בין עיר דוד, העיר העתיקה,  לבין ההרים שסביבה – הר הצופים, הר הזיתים, האזור המוגבה של מרכז העיר וההר שאנו עומדים עליו – ג'בל מוכאבר. במבט היקפי נראה, שההרים מקיפים את הגרעין העתיק ויוצרים מעין אגן, כלומר שטח נמוך יותר מהמרחב שסביבו, או כפי שפתחנו – "הרים סביב לה".

בסיורנו נעסוק בשתי שאלות: היכן נמצאת ירושלים מבחינה גיאוגרפית? ואיזו השפעה יש למיקום זה על אופי העיר והתושבים?

תצפית לכיוון המדבר

צילום: איל פלום

ממרפסת התצפית של טיילת שרובר נצא מזרחה (ימינה כשפנינו אל הנוף), נחצה את הכביש היורד אל השכונה הערבית של ג'בל מוכאבר ונכנס לטיילת גולדמן שבפתחה מזרקת מים יפה. נעלה משמאל למזרקה אל שביל אספלט ונלך בו לכיוון מזרח (שמאלה במזלג) במשך כרבע שעה בהליכה נינוחה, עד למרפסת תצפית בנויה מאבן עם גגון מעץ.

אנו צופים מזרחה: זה כבר לא נוף של עיר ולא נוף של יער; מאחורינו חורש עצים, ולפנינו מרחבי היובש של מדבר יהודה, ממש מתחתינו. בחלק הצפוני מערבי (שמאלי) של שדה הראיה שלנו אנו רואים את אזור מרכז העיר. נמשיך ונביט ימינה ממרכז העיר ונראה את מנזר דורמציון שעל הר ציון, הניכר בכיפתו המעוצבת כקונוס הפוך; עוד ימינה משם נראה את שני בנייני המגורים  הבולטים בשכונת הגבעה הצרפתית, עוד מזרחה (ימינה) נראה את הר הצופים ומגדל האוניברסיטה שבראשו, אחריו הר הזיתים ועליו מנזר אוגוסטה ויקטוריה וימינה ממנו כנסיית העליה לשמים הרוסית. הלאה משם נבחין בשכונות מגורים של מזרח העיר- אבו דיס ואלעזריה – מאחוריהן משתרע המדבר.

ירושלים נבנתה על גב ההר, סמוך לקו פרשת המים הארצי. קו פרשת מים הוא קו דמיוני המפריד בין שני אגני ניקוז, כלומר בין שני שטחים שונים, שבכל אחד מימי הגשמים והנחלים מתנקזים לנחל אחר. לרוב עובר קו פרשת המים בשיא הטופוגרפי של האזור, שם מתפלגת זרימת המים משני צדדי שיא-הגובה. ירושלים יושבת על קו פרשת המים הארצי. בתוך העיר ירושלים עצמה ישנו פער גדול בכמות המשקעים: בעוד שבעין כרם שבמערב העיר יורדים בממוצע 550 מ"מ גשם בשנה, הרי שבארמון הנציב – אחת הנקודות המזרחיות ביותר בעיר – הממוצע הוא רק 380 מ"מ. זהו הבדל של 170 מ"מ מים בשנה. מן המנעד הזה של כמות המשקעים אנו רואים מאפיין ראשון ומשמעותי בגיאוגרפיה של ירושלים: קו פרשת המים והנחלים הזורמים אל ים המלח מסמנים את את תחילתו של מדבר יהודה, כלומר ירושלים היא עיר הממוקמת על שפת המדבר.

כיום אנו קוראים בשם 'מדבר יהודה' ליחידת שטח נרחבת המשתרעת מצפון ליריחו ועד סביבות ערד בדרום, אבל התנ"ך מחלק את המדבר ליחידות קטנות יותר על פי קרבתן לישובי הספר. כלומר לכל אזור יש את המדבר שלו. במשנה אנו מוצאים את המושג 'מדברה של עיר', זהו שטח ההפקר המקיף את העיר, בו מדבירים (רועים) את הצאן.

מהו "מדברה של ירושלים"? את הרמז הראשון אנחנו מוצאים במגילת מלחמת בני האור בבני החושך שנכתבה במדבר יהודה לפני אלפיים שנה על ידי בני כת מדבר יהודה. במגילה מופיע תיאור של מלחמה אפוקליפטית בין בני האור ובני החושך באחרית הימים, וזו מתרחשת במדבר ירושלים. מדוע דווקא שם? בני כת מדבר יהודה ראו בעצמם את בני האור, והם ישבו במדבר יהודה. לעומתם בני החושך, החוטאים, חיו בעיר ירושלים הפושעת. כך שהמלחמה העתידית ביניהם תיערך בשטח שבין שני "המחנות" – במדבר ירושלים. התיאור במגילה זו מזכיר מלחמה אחרת המתוארת בספר דברי הימים, זו המלחמה שהתנהלה בין יהושפט מלך יהודה ובין האדומים והעמונים (דברי הימים ב, כ:טז), ומקום התרחשותה היה 'מדבר ירואל'. אולי גם פה הכוונה היא למדבר ירושלים: השם 'ירואל' מזכיר את השם אותו נתן אברהם להר המוריה – "בהר ה' יראה" (בראשית כא,יד). מצאנו, אפוא, תזכורת למדברה של ירושלים כבר בתנ"ך.

למילים "בהר ה' יראה" משמעות מיוחדת במקום בו אנו עומדים. על פי המסורת רכס ארמון הנציב הוא ההר ממנו ראה אברהם לראשונה את הר המוריה, אליו הלך לעקוד את בנו אהובו, את יצחק. המדרש מספר, שכאשר אברהם ויצחק ושני נעריהם הגיעו אל הרכס הזה עליו אנו עומדים, הם הביטו אל ההר אליו הלכו במהלך שלושת הימים האחרונים וראו דברים שונים. אברהם ויצחק ראו ענן קשור אל ההר, והנערים – מדבריות. המדרש נשמע כחידוש, אבל בעצם הסיפור הזה מוכר לנו – לפני מאה שנים הגיעו עולים ראשונים לארץ עליה חלמו, לארץ אליה הגיעו במאמץ רב, חלקם ראו פה מדבר בלבד, אך אחרים נפלו בהתרגשות על האדמה ונשקו את עפרה…

ראינו, כי ירושלים צמודה וקשורה למדבר, לעיניים מסוימות היא אף תיראה כמדבר. הדברים מתחברים בנבואתו של הנביא ירמיה. ירמיה שהגיע מענתות, יישוב קטן בספר המדבר, צפונית לירושלים, ביקש "מי יתנני במדבר מלון אורחים"(ירמיה ט'). המדבר משמש מקלט למי שרוצה לברוח מהעיר המושחתת, אך בה בעת הוא גם משמש בנבואת ירמיה כאזהרה קבועה לאותה העיר; אם העיר לא תמלא את יעודה להיות עיר צדק ושלום – אזי המדבר ייכנס ויכבוש אותה "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" (ירמיה, ו).

המדבר הוא מעין תזכורת לעדינות ולשבריריות הגדולה של החיים כאן, לדין שמתוח פה תמיד, לכך שהגבולות בין החיים לחורבן עדינים. אך המדבר מסמל לא רק חורבן אלא גם מקום טהור, מקום התבודדות מהחברה המושחתת. המדבר בעצם אינו רק העונש אלא גם התיקון – הגלות המזככת. לא רק ישראל אלא אפילו השכינה יוצאת למסע במדבר, ובמסעה של השכינה, כפי שהוא מתואר במסכת אבות דרבי נתן, המדבר הוא הנקודה הקרובה ביותר לשמים.

המדבר הינו מקום המזמין התפתחות רוחנית; ההתבודדות מחברת בני האדם, הנופים הפראיים ומרחבי האינסוף מאפשרים רמה רוחנית גבוהה. לעומת זאת, בתוך העיר, בשווקים, ברחובות, בענייני מלאכה ובעסקי המסחר – זה הרבה יותר קשה. המאמץ הרוחני במדבר מגיע לרמות גבוהות יותר ואולי לסוג אחר של התכוונות. דוגמא לכך היא 'כת היחד' שיצאה לפני 2000 שנה מירושלים למדבר יהודה על מנת לאפשר עבודה של טהרה ויחוד שלא התאפשרו בירושלים העיר.

האם בנוסף להיות המדבר תמרור אזהרה הוא מהווה עבור ירושלים תזכורת לאתגר העבודה הרוחנית הנדרש דווקא בעיר, בין האנשים?  אין לדעת, אבל מהנוכחות החזקה של המדבר על שפת העיר אי אפשר להתעלם.

פסל הסובלנות

צילום: איל פלום

נמשיך עוד קצת עם השביל עד לחניית רכבים גדולה, שם נפנה ימינה ונתקדם לכיוון שכונת ארמון הנציב. לאחר דקות  ספורות נבחין בפסל גבוה של עמוד חצוי ובתוכו עץ זית – זהו פסל הסובלנות – נעלה ונשב למרגלותיו.

עד עתה צפינו בעיקר מערבה ומזרחה. מכאן נפתחים לפנינו מרחבים חדשים. נביט דרומה ונוכל להבחין בהרודיון – הר בעל כיפה קטומה, ומעליו מעט מערבה (ימינה), אנו רואים את הרכס הגדול של גוש עציון. זהו קמר (אזור שהתרומם בתהליך קימוט גאולוגי) חברון, אזור רמתי, מתון יחסית ומישורי. בצדנו הצפוני הרחוק ניתן לראות את שכונת רמות באופק, ומאחוריה את נבי סמואל, האזור המוגבה של הרי רמאללה – בית אל,שצפונה לו משתרעים הרי השומרון. שני הקמרים הללו – קמר חברון וקמר רמאללה – הינם קמרים גבוהים שנקודות השיא בהם גבוהות מ-1000 מטרים. ירושלים, ביניהם, נמצאת בקער גאולוגי, כלומר שטח שהאזורים סביבו התרוממו, לכן הפסגות באזור ירושלים נמוכות משמעותית מהפסגות בשני הקמרים החובקים אותה מדרום וצפון. ואם נחזור למה שנאמר בתחנה הראשונה – ירושלים היא אגן (אזור נמוך) בתווך, בין שני הגושים הללו.

המבנה הזה מזכיר איבר מסוים בגוף – את הכתפיים. מה נמצא בין הכתפיים? ה"פסגה" של הציר המרכזי של הגוף, הראש, כשהכתפיים מגוננות עליו, על מה שביניהן. הכתפיים של ירושלים הן נחלותיהם של שני שבטים חזקים – מדרום הרי יהודה, נחלתו של שבט יהודה, ומצפון הרי השומרון – נחלתם של בני יוסף. דמויות אלו עצמן, יוסף, יהודה ממלאות תפקיד מרכזי בסיפור המקראי על ירידת אחי יוסף למצרים על מנת להביא אוכל אל ארץ ישראל הנתונה בבצורת קשה (בראשית ל"ה ואילך). בדרכם של האחים חזרה הביתה, 'שותל' יוסף את גביעו המיוחד בשקו של בנימין, אחיו הקטן והאהוב, ואף שולח שומרים לחפש בתיקיהם של האחים. כאשר הגביע נמצא בתיקו של בנימין מודיעים אנשי יוסף כי בנימין אשר בכליו התגלה הגביע יהיה עבדו של יוסף, והשאר ישובו בשלום אל ארץ ישראל, אל יעקב אביהם. האחים ובראשם יהודה אינם מוותרים ושבים יחד עם בנימין חזרה אל מקום מושבו של יוסף. שם מתחיל העימות העוצמתי בין יהודה ויוסף – עימות על בנימין – עימות שבסופו של דבר מביא להשלמה ביניהם ולהתגלותו של יוסף לאחיו. אכן, אגן העיר ירושלים נמצא בנחלת שבט בנימין ומשני צידיו נמצאות נחלותיהם של יהודה ויוסף. הטופוגרפיה של ירושלים אליה מתיחס משה בברכתו לבנימין: "בין כתפיו שכן"; משקפת את היחסים בין הדמויות הללו, בית המקדש שוכן בנחלתו של בנימין, בין הכתפיים הגדולות של אחיו החזקים המגוננים עליו – יהודה ויוסף.

מעלינו פסל הסובלנות, פסלו של הפסל הפולני צ'סלב דז'וויגאי. הוא בנוי משני חצאי עמוד שבמרכזו שבר. מתוך השבר גדל עץ זית מוזהב שנועד לחבר את הקרעים. הרעיון של הפסל מזכיר את נבואת הנביא יחזקאל( פרק ל"ז) על איחוי הקרע בין שבטי יהודה ויוסף המדמה חיבור של עצים נפרדים לעץ אחד. שמו של הפסל 'הסובלנות'. זו אולי התכונה הנדרשת ביותר לחברה הישראלית ולירושלים בפרט.

שלט זיכרון לחללי מלחמת ששת הימים

צילום: איל פלום

נמשיך ישר , לכיוון מערב נחלוף על פני מבנה גדול בעל זוויות רבות משמאלנו – המתנ"ס של ארמון הנציב. כ-300 מ' לאחר מכן נרד בשביל רגלי מהמדרכה הדרומית, נחצה כר דשא גדול ונמשיך עד כר דשא נוסף שבמרכזו פסיפס המתאר את אמות המים לירושלים. ממנו נמשיך ימינה לכיוון בונקר צבאי ישן, שריד לימים בהם היתה ירושלים מחולקת. נמשיך עם השביל אל מאחורי הבונקר, נפנה שמאלה (מערבה) ונלך בשביל מתפתל שמאלה אל האנדרטה לזכר חללי מלחמת ששת הימים.

אנו עומדים על גבעה שעליה אנדרטה שהוקמה לזכר הנופלים בקרב שהתרחש על הרכס הזה. הקרב בארמון הנציב היה הקרב שפתח את המערכה על ירושלים ב-1967, המערכה שהביאה בסופו של דבר לאיחודה של העיר, שקודם לכן היתה מחולקת בין ממלכת ירדן למדינת ישראל. לא מקרי הוא, שדווקא ירושלים עברה תהליך של חיבור. כפי שראינו בתחנה הקודמת, הטופוגרפיה של ירושלים מלמדת על הכח הגדול שיש בה לחבר כוחות שונים. החיבור הזה הוא מהותי, והוא חוזר בסיפור ההיסטורי המהווה יסוד בתולדות ירושלים: כאשר זקני ישראל הגיעו אל דוד היושב בחברון שבנחלת שבט יהודה  ובקשו ממנו להיות למלך לכל שבטי ישראל, הצעד הראשון שעשה דוד כמלך היה כיבוש ירושלים והפיכתה לבירת הממלכה המאוחדת (עפ"י שמואל ב' ה'). דוד תאר מאוחר יותר את ירושלים כ"עיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב:ג), והגמרא (דף כא,א פרק ג הלכה ו) דורשת את הפסוק הזה כתכונה של העיר – זו "שעושה את כל ישראל חברים". כוח החיבור של ירושלים הוא השתקפות של הטופוגרפיה שלה, הר בתוך קער, טופוגרפיה נושאת הפכים.

צילום: איל פלום

נמשיך הלאה אל הכביש בחזרה אל טיילת שרובר ממנה התחלנו. נרד במדרגות האבן היורדות ממרפסת התצפית ונתיישב לתצפית אחרונה אל מול העיר העתיקה.

דיברנו על ציר מזרח-מערב ודיברנו על ציר דרום-צפון. נשאר לנו הציר – מעלה ומטה.

בתחנה הקודמת הזכרנו כי בנימין הוא זה שזכה בנחלה בה נבנה המקדש, בתוך החיבוק המגונן, או אולי בתווך, בנקודת העימות בין שני אחיו החזקים יהודה ויוסף. מדוע זכה בנימין להיות במרכז, זה שבנחלתו יבנה המקדש? בנימין הוא הבן הקטן ביותר, כאשר כל ההאחים עוזבים את בית אביהם לבנות בית משלהם,  בנימין הוא זה שנשאר לשמש משענת לאביו. אין לו משלו דבר; חוץ מדבר גדול מאד – מקום לאחר. כשאנו מביטים נכחנו, אנו יכולים לראות את ירושלים העתיקה היושבת על כתף של גבעה, נמוכה מההרים שסביבה. הפסוק "ירושלים הרים סביב לה" ממש בולט בשטח. הר הבית הוא הר נמוך, וכמוהו גם הר סיני עליו ניתנה התורה. הר סיני מתואר כנמוך ושפל, ודווקא בו יש מקום להכיל תורה  ושכינה. מקום עבודת האלילים בדרך כלל הוא ההרים הגבוהים, הבולטים, המרשימים. עבודת ה' היא דווקא במקום נמוך. הר המוריה הינו הר נמוך הפונה אל המדבר, מקום ההפקר, בנחלתו של הצעיר בשבטים; ודוקא על הקטן הנמוך הזה בוחרת השכינה לשרות. הטופוגרפיה של ירושלים מלמדת אותנו עקרון בסיסי בעבודה רוחנית- לפנות מקום למשהו גדול – למה שמעליך, לשכינה, לשרות.  לכאורה הר גבוה צריך לבטא גם גובה רוחני, החוץ הרי מלמד על הפנים, וישנו קשר בין הרבדים. ואכן, הנביא ישעיה מספר לנו שבמצב אידיאלי ומתוקן, הגבוה פיזית הוא גם הגבוה רוחנית. בעולם שלנו – עולם בו הדברים צריכים עדיין להגיע אל תיקונם, החיצוניות מתעתעת, הגובה מוביל לגאווה. לעתיד לבוא הדברים ישתנו, ואז "באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים ונישא מגבעות".(ישעיהו ב').