חצר כנרת

צילום: חיים מאירסון

את הסיור  שלנו נתחיל בכניסה למושבה כנרת (לא להתבלבל עם קבוצת כנרת הנמצאת מעט דרומה מאתנו).

"כנרת, כנרת כנרת, הרוח לך שר, הרוח לך שר…", "שם הרי גולן הושט היד וגע בם בדממה בוטחת מצווים עצור…", "ראיתי ת'כנרת זוהרת בטורקיז…", "כנרת שלי, הו כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?"

הכנרת היא מאגר המים הלאומי הגדול ביותר הקיים בארץ, אך מעבר לכך היא היוותה ומהווה השראה עבור אנשי רוח רבים. דמויות רבות הזכירו את הכנרת ברשמיהם, שיריהם ומסעותיהם ברחבי הארץ. מארק טוויין במסעו לארץ ישראל, המשורר והסופר אביגדור המאירי, נעמי שמר, נתן אלתרמן במחזהו "כנרת כנרת" ועוד רבים הושפעו מקסמה של הכנרת… מבין כל האישים שהושפעו מן האגם הגדול, נראה שהדמות הבולטת ביותר ששמה נקשר באופן מידי לכנרת היא רחל בלובשטיין.

מי הייתה רחל ששמה הפרטי והתואר 'משוררת' מספיקים לנו להבין במי מדובר? מה היה סוד הקסם שלה שגרם לבני תקופתה להתאהב בדמותה? מה גורם לבני דורנו עשרות שנים אחרי פטירתה לעלות לקברה, לשיר שיר, לספר סיפור ולהתרפק על אדם שמעולם לא פגשו?
ננסה בסיורנו במושבה כנרת ובבית הקברות הסמוך, להבין ולו במעט את סודה של רחל ואת קסמה של הכנרת שכה אהבה. הרוצים להתעמק בדמותה מוזמנים לקרוא את ספר שיריה ולהתרשם מהפשטות והיופי שבכתיבתה.

חצר כנרת

צילום: חיים מאירסון

נצעד פנימה למושבה ברחוב המייסדים. מצד ימין נכנס לחצר כנרת.

במבנה שבחצר כנרת, שהוקם בשנת 1908 עברו כמעט כל האישים המשפיעים של העלייה השנייה: ארתור רופין, רחל המשוררת, מאיר רוטברג, א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, זלמן שז"ר, חנה מייזל ורבים נוספים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. תפקיד החווה היה להכשיר פועלים שבאו מאירופה לעבודה חקלאית בארץ. צורות ההתיישבות השונות שהתפתחו במהלך השנים, כמו הקבוצה, הקיבוץ והמושב, החלו כאן את דרכן. דגניה, עין חרוד ונהלל הם מן הישובים שהורתם בחצר כנרת; גם ארגונים המוכרים בחלקם עד ימינו התחילו בחצר כנרת – 'תנובה' ו'סולל בונה'.
בשנת 1911, שנים אחדות  לאחר ייסוד החצר הגיעה למקום חנה מייזל במטרה להקים חווה להכשרת פועלות עבריות לעבודה חקלאית בארץ ישראל – 'חוות עלמות'. החווה שפעלה במקום כשש שנים, עד למלחמת העולם הראשונה, אימנה פועלות רבות כדי שיוכלו לעזור לבני זוגן בעבודת האדמה. מייזל חינכה את הפועלות לניהול משק בית ולעבודה חקלאית, היא שמה דגש על גידול ירקות שונים. שגרת היום בחווה הייתה אינטנסיבית והתנהלה בדוחק. עם זאת, רבים מהעלמות שעבדו שם הרגישו סיפוק רב בעמלן.
בין הפועלות הראשונות שהגיעו למקום הייתה נערה, בהירת עור וכהת שיער שעלתה לארץ זה מכבר מרוסיה – רחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת. החיים בחווה השפיעו רבות על חייה, על שיריה ועל תפיסת עולמה. ההווי המיוחד והחוויות המיוחדות בחווה קיבלו ביטוי ברבים משיריה. גם אהבתה הרבה לכנרת החלה להירקם בשבילי החווה שהשקיפו על האגם הגדול.
בשירה 'אני', רחל מקבילה את עצמה למימי הכנרת: "כזאת אני, שקטה כמימי אגם". בשירה 'ואולי לא היו הדברים…' רחל נזכרת בימי העמל בחווה: "ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי, מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזעת אפי?" בשיר 'אל ארצי', אפשר לראות את צניעותה הרבה של רחל, הפשטות של חייה ואת אהבתה הרבה לעבודת האדמה, לטבע ולכנרת: "לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך… רק עץ ידי נטעו, חופי ירדן שוקטים"

חצר כנרת עברה גלגולים רבים לאורך השנים ושימשה במשך שנים רבות כבסיס צה"לי. לאחר סגירת המקום הוא נפתח מחדש למבקרים משנת 2007. במקום נפתחו מוזיאון ומרכז הדרכה ומבקרים להנחלת מורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן. כיום תושבי המושבה עוסקים בענפים שונים של חקלאות וחלקם עובדים במקצועות חופשיים מחוץ ליישוב.
לפני צאתנו מן המושבה, נטייל ברחוב המייסדים ונתרשם מבתיה הראשונים של המושבה הבנויים מאבן בזלת. בית משפחת טריידל, הגבוה משאר הבתים, היווה השראה למילים "ארמון רב תפארת" בשירו של יעקב פיכמן 'אגדה'.

קבר אלמוני

צילום: חיים מאירסון

נחצה בזהירות את הכביש מערבה ונמשיך דרומה לבית הקברות הנמצא על שפת הכנרת ממש מעברו השני של כביש 90.

מדרש ידוע הוא (מדרש שוחר טוב תהילים כ') על אב ובנו ההולכים בדרך זמן ארוך. לאחר ימים רבים בשממה בלא סימן התיישבות כלשהו פונה הבן לאביו ושואלו: "אבא, מתי נגיע ליישוב קרוב?" האב מתמהמה מעט ולאחר מחשבה עונה לבנו: "בני, כאשר תראה בית קברות, תדע שהגענו למקום יישוב".
נראה, שאין כמו הסיפור הקצר הזה כדי להמחיש את משמעותו של בית הקברות של כנרת ואת הקשיים הרבים של אנשי העלייה השנייה. ספרים רבים נכתבו וסיפורים אינספור סופרו על החלוצים של העלייה השנייה. 'אנשי נבו', כך הם נקראו בספר שכתב עליהם שמעון קושניר, כוננו בסיס למה שבעתיד יהיה מדינת היהודים, אך רבים לא זכו לחיות כדי לראות את התנובה של עמלם (כמשה רבנו שראה את הארץ הנכספת מפסגת הר נבו). רבים מאנשי חזון אלו, אשר הגיעו מהגלות, מאקלים שונה, תרבות שונה ואורך חיים כללי השונה לחלוטין מכל מה שהיה בארץ ישראל בראשית המאה הקודמת, לא הצליחו לשרוד את השינוי.
סיפורים רבים של אנשי העלייה השנייה הם סיפורים טרגיים. המלריה, השחפת היכו בפועלים עולי אירופה. העבודה הרבה, אורח החיים השיתופי וקשיי השפה גם הם היוו מכשול לחלק מהעולים. אף האידיאליסטים ביותר נשברו לעיתים מן החום הכבד של הקיץ או בגשם ומן הקור בלא אמצעי חימום של החורף. הקברים הרבים מן התקופה הזו הם עדות לקשיים הרבים שהגיבורים אלו התמודדו אתם. בית הקברות הנמצא מול המושבה היפה והמוריקה – ממחיש זאת.
רחל, חלתה אף היא. לאחר שהות בצרפת לצורך לימודים, חזרה לארץ והתיישבה בדגניה. כאשר גילו בקבוצה שחלתה בשחפת, אולצה לעזוב את המקום. היא נדדה לערים שונות וגרה בצפת, ירושלים ותל אביב. אך ערגתה לכנרת מעולם לא דעכה.
בכניסה לבית הקברות ניתן לראות דקל תמיר המשקיף על הקבורים. האם זה ה'דקל שפל צמרת' שרחל מזכירה בשירה המפורסם 'שם הרי גולן'? מן הכניסה לבית הקברות נתקדם מעט לכיוון הכנרת. כאן על שפת הכנרת, צמוד לקבריהם של רחל ושאר אנשי העלייה השנייה וחלוצי ההתיישבות, נעצום עיניים ונקשיב לרחש הגלים המתנפצים אל החוף ומתמזגים עם שירה של רחל 'גם סכר שכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה, על ברכי אכרע על שפת אגם סואן, לשתות ממנו לרווחה'; נקשיב לרשרוש הרוח בדקל וניזכר במנחה הדלה של רחל בשירה 'אל ארצי': "רק עץ ידי נטעו, חופי ירדן שוקטים…". נביט בסירות דייג השטות באגם ונזכר: "חופי ירדן: מלא זהר יום. סירת דוגה; אשכב אשתה שיקוי שלום".
נעלה לכיוון בית הקברות ובזמן שנשוטט בין הקברים בחיפוש אחר קברה של רחל נוכל אולי להבין קצת

קבר רחל

צילום: חיים מאירסון

קברה הפשוט של רחל מהווה מוקד עלייה לרגל לציבור ישראלי מגוון ואף לתיירים. זכור לי שהגעתי לקברה של רחל לפני מספר שנים וראיתי קבוצה של אמריקאים עומדים סביב הקבר ומקשיבים למדריך המסביר על ייסוריה של רחל ועל תרומתה לעליה השנייה ולתרבות הישראלית. "מה לאמריקאים ולרחל המשוררת?" תהיתי. רחל ייצגה בעיני את הישראליות במיטבה. נראה שהפשטות של רחל הצליחה לחדור לאנשים רבים הרחוקים מההוויה הישראלית. שיריה תורגמו לשפות רבות כמו אנגלית, צ'כית, סלובקית, אספרנטו, פולנית ועוד.
מטיילים רבים נוהגים להוציא את ספר השירים המונח בתא קטן סמוך לקברה, "צריחות שצרחתי…היו למחרוזת מילים מלבבת, לספר שירי הלבן". הספר המרופט מעיד על השימוש הרב שנעשה בו. עיינו בספר וקראו מספר שיריה. ייחודה של רחל, בין היתר, הוא בפשטות של השירים ובקיצור המאפיין אותם.
חייה של רחל, היו רוויי עצב והרבה ציפייה. רחל רצתה בכל מאודה להביא ילד לעולם. "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון…" כתבה בשירה 'עקרה', אך לא הגשימה רצון זה. לאחר שעזבה את כנרת עקב מחלתה, היא לא מצאה מזור במקומות אחרים. דווקא בתקופה זו היא כתבה שירים רבים שחלקם הולחנו ללחנים מוכרים. לקראת סוף ימיה ואף ביומה האחרון רחל הרגישה בודדה. היא נפטרה לבדה בבית חולים בתל אביב. בשירה 'אם צו הגורל' ביקשה רחל להיטמן בבית קברות כנרת. "אם צו הגורל לחיות רחוקה מגבולייך – תתניני כנרת לנוח בבית קברותיך".
חייה של רחל היו מלאי עצב. הכנרת – שאליה לא שבה בחיים; אהבות שלא מומשו; רצונה העז להביא ילד לעולם – גם לזה לא זכתה. אך, עם זאת, היא חיה חיים מלאי ציפייה! ציפייה לעבודת האדמה שכה אהבה. ציפייה לפגישות עם אחיותיה, אחיה וחבריה שחיו מעבר ים. ציפייה לחיי שותפות ובניית חברה חדשה וצודקת. נראה שסיפור חייה מגלם בתוכו את סיפורה של אנשי העלייה השנייה, אנשי מעשה, עם הרבה ציפיות שגם בימים קשים ביותר לא וויתרו על חלומם. "בכל ציפייה יש עצב נבו".

קברה של נעמי שמר

צילום: חיים מאירסון

מכאן אפשר להמשיך לשוטט בבית הקברות ולזהות שמות מוכרים – ברל כצנלסון, דב בורוכוב, נעמי שמר ורבים מאנשי העלייה השנייה.
הלווייתה של נעמי שמר שנערכה לפני כעשור משכה אליה אנשים רבים מכל הארץ. ראש הממשלה הגיע ועוד מכובדים רבים. רבים משיריה של רחל הולחנו על-ידי נעמי שמר, גם היא חיה בכנרת וגם היא אהבה את הארץ בכל מאודה. בהלווייתה הייתה אווירה ממלכתית ופשוטה כאחד. מצד אחד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הגיע ללוות בדרכה האחרונה את הדמות הלאומית הזו ואתו המוני אנשים מכל הארץ. מצד שני, במהלך הטקס שרו משיריה היפים והפשוטים ולא נאמו בזה אחר זה לדבר בשבחה של האישה המוכשרת הזו. צעירים ומבוגרים, בני דורות אחדים, כולם באו להיפרד.
שירי כנרת בכלל ושיריה של רחל בפרט נטועים עמוק בהווייתנו. חלומותיה הכבירים על בניית חברה צודקת ושוויונית, רצונה להפריח את החקלאות בארץ וגעגועיה לשיבת עם ישראל למולדתו העתיקה, שזורים בפכים קטנים של אהבות נכזבות, חברויות אמת ועמל סיזיפי בעבודות המשק. המסירות האינסופית לרעיון שכלל לא ידוע אם יתגשם בסופו של דבר מרתקת אותנו עד היום להתחקות אחר דמותה הצנועה והמרשימה של רחל ואנשי העלייה השנייה.
גם נעמי שמר 'נשבתה' בסוד קסמה של רחל והלחינה משיריה. נראה שהשיר המוכר ביותר המקשר בין שתי הדמויות הנפלאות הללו מקשר גם את שתיהן לכנרת:

שם הרי גולן, הושט היד וגע בם!
בדממה בוטחת מצווים: עצור.
בבדידות קורנת נם חרמון הסבא
וצינה נושבת מפסגת הצחור.

שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת
סתור שיער הדקל כתינוק שובב,
שגלש למטה ובמי כינרת
ובמי כינרת משכשך רגליו.

מה ירבו פרחים בחורף על הכרך,
דם הכלנית וכתם הכרכום.
יש ימים פי שבע אז ירוק הירק,
פי שבעים תכולה התכלת במרום.

גם כי אִִוורש ואהלך שחוח,
והיה הלב למשואות זרים –
איך אוכל לבגוד בך, איך אוכל לשכוח
איך אוכל לשכוח חסד נעורים?